ראיון אישי עם אנג'לה רובינסון, תסריטאית "דם אמיתי"

אנג'לה רובינסון, שעבדה כתסריטאית בשלוש העונות האחרונות של סדרת הקאלט, "דם אמיתי" נמצאת בארץ כאורחת של הפסטיבל הבינלאומי לקולנוע גאה, TLVFEST, שמציין השנה עשר שנים להיווסדו. רובינסון קיבלה אות הוקרה מטעם הפסטיבל אשר יקרין ביום ראשון 7.6 את סרטה  D.E.B.S משנת 2004. שני פרומקין נפגשה עימה לשיחה על הטלוויזיה האמריקאית.

כמה לוקחים בחשבון את דעת הקהל כשכותבים סדרת קאלט? מי הוא למעשה המעריץ הכי גדול של "דם אמיתי”? מה אנג'לה חושבת על הסיום של "שובר שורות”? כל התשובות בתוך הראיון.

Angela robinson
אנג'לה רובינסון – תסריטאית ומפיקת הסדרה "דם אמיתי" הזוכה בפרס הכבוד של פסטיבל הקולנוע הגאה 2015

ש: כשלסדרה כמו "דם אמיתי" יש בסיס מעריצים גדול, שבא עם ציפיות גבוהות, התסריטאים לוקחים בחשבון את דעת הקהל?

א: אני לא ממש. בעבר הייתי לוקחת את זה בחשבון, הייתי קוראת את כל הבלוגים. זה מוזר מאוד וכיף, כשיש בסיס מעריצים אקטיבי. ל"דם אמיתי" יש בסיס מעריצים ענקי. זה מעניין לדעת באופן כללי, אבל זה לא יכול להשפיע על התהליך שלך ככותב. יש כזה מרחב הדהוד תקשורתי כיום – שאתה צריך פשוט לעשות את הדבר שלך, ולראות אם אנשים מגיבים. אני חושבת שבדרך כלל המעריצים יגידו למשל "אני לא רוצה שהזוג הזה ייפרד", אבל אולי ככותב אתה לא רוצה שאותו הזוג יישאר ביחד, ואז קשה לפרש מה תגובת המעריצים אומרת. זה אומר שאתה עושה עבודה טובה או רעה כתסריטאי? זה אומר שזה לא היה הדבר הנכון לעשות לסיפור?

ש: ואם את הורגת דמות…

א: זהו, אנשים משתגעים, אבל לפעמים זה טוב. הפואנטה היא לגרום לאנשים שיהיה אכפת להם יותר מהדמויות, להבין שאנשים יכולים למות והרבה עומד על הפרק. לא הצלחתי להבין איך להתייחס לזה (דעת הקהל), והחלטתי שיהיה לי הרגל שזה לא ישפיע עלי.

true blood 0177

ש: האהבה שדמויות מסויימות מקבלות מהקהל משפיעה על הכתיבה? את יכולה לחזות איזו דמות תהיה הכי פופולארית?

א: אי אפשר ממש לדעת. לפעמים את בהחלט כותבת יותר לדמויות שבאמת עובדות טוב. אני לא יודעת אם זה בהכרח מושפע מהמעריצים. בדרך כלל ככותבת את תוכלי לדעת מה עובד ומה לא, לא תמיד, אבל בדרך כלל כן. למשל – ג'סיקה, שגולמה על ידי דברה אן וול.

 ש: ועכשיו מככבת ב"דרדוויל" של נטפליקס בתפקיד קארן פייג'

א: כן! היא מדהימה ושחקנית מבריקה. היא היתה אמורה להיות רק בשניים-שלושה פרקים, שכרו אותה רק ככוכבת-אורחת.

true blood 015

 ש: היא היתה אמורה רק לשרת את קו העלילה של ביל?

א: כן, זה היה אמור להיות על ביל, שייצור לעצמו צאצא כעונש. אבל כל התסריטאים כל כך התרשמו מהנוכחות של דברה, ונהיו מאוד מעוניינים בדמות שלה, שהם החליטו שהיא תהפוך להיות חלק מהותי בתכנית.

ש: אז זה קורה, שהשחקן עושה את הדמות?

א: כן, לגמרי. כמו סקרסגרד ואריק (נורת'מן). אריק בהחלט היה חלק גדול בספרים – אבל אני ממש מרגישה שהתגובה של המעריצים השפיעה (על מקומו בסדרה), אבל זה גם לאן שהסיפור הולך, מה מעניין אותך (ככותב). כמו פאם שהפכה להיות חלק הרבה יותר גדול בתכנית – כי היא כל כך נפלאה.

true blood 0123

ש: והדינמיקה בין אריק לפאם הייתה מדהימה.

א: כן, בדיוק. קשה לי להגיד בדיוק כמה מזה היה המעריצים לעומת הכותבים, אבל הכותבים הם בעצם המעריצים מספר 1 של הסדרה. כולנו לגמרי נהיים חנונים לגבי זה.

ש: מתרגשים משחקן ורוצים לראות ממנו יותר?

א: אני מרגישה שלפעמים, לא תמיד, אבל לפעמים זה ממש בא מזה.

ש: לפעמים דמות לא עובדת. לפעמים מרגישים שהתסריטאי לא ממש אוהב את הדמות והיא קצת דועכת.

א: כן, לפעמים זו הדמות, ולפעמים השחקן לא מסונכרן עם התפקיד. אני גם חושבת שיש משהו שאתה לא יכול לצפות – שזה פשוט כימיה בין שחקנים.

true blood 014

ש: סוקי וביל.

א: כן, את יודעת, היתה להם כימיה נפלאה. אבל לפעמים, את פשוט לא יודעת, את חושבת "זה אדם מושך וזה אדם מושך, ושניהם שחקנים מצויינים, אבל זה פשוט …”. ולפעמים את אומרת "הו, וואו, יש להם כימיה נהדרת", אין דרך לדעת באמת. אני חושבת שכותבים לקראת או כנגד הכיוון הזה גם. לכן לא מתכננים את הכל מההתחלה, אלא רק את ששת הפרקים הראשונים, ואז באמצע העונה מעריכים מחדש מה עובד ומה לא, ואפשר לכוון מחדש. לפעמים בחצי השני של העונה מרגישים תזוזה בצורה אחרת, כי החדר (תסריטאים) אומר "זה מה שעובד וזה מה שלא, בואו נתמרן את זה לכיוון הזה".

ש: בשונה מהקולנוע, בטלוויזיה התסריטאים הם למעשה היוצרים ובעלי המילה האחרונה. כמה העורכים והבמאים משפיעים על התכנית?

א: בטלוויזיה הכותבים הם האחראים, כי הם עם הסיפור הכי הרבה זמן. אנחנו מגיעים לפני כולם, ואז הבמאים מגיעים, והם פשוט עושים את העבודה. אז צריך להגיד לבמאי "הסצנה הזו מאוד חשובה כי היא הולכת להמשיך, היא חלק מקו העלילה הזה שיחזיק כל העונה", הבמאי מגיע רק לפרק אחד ועוזב, אז חייבים להנחות את כל הבמאים כדי שתהיה המשכיות. הפיילוט כבר ייסד את השפה הויזואלית, והשחקנים כבר מכירים את הדמויות שלהם כמה שנים, אז הבמאי צריך פשוט לבוא ולדעת לעשות כל מה שצריך. בדרך כלל הם מכינים פרק במשך שבוע, מצלמים במשך שמונה ימים, שבוע חופש, ואז עורכים את הפרק בארבעה ימים. אחרי זה התסריטאים (שנחשבים גם כמפיקים בטלוויזיה) מגיעים וצופים בגרסת הבמאי, ומחליטים איך לערוך מחדש. אבל בהחלט, לבמאים ולעורכים יש מילה.

true blood 0187

ש: ולשחקנים גם יש מילה? כמה הם מעורבים בבניית הדמויות שלהם?

א: מאוד מעורבים. הם לא יכולים להגיד "אני לא רוצה לשחק את זה", אבל הם יכולים להגיד "זה לא מרגיש עקבי עם מה שעשיתי לפני", או שהם יכולים להציע דברים, את בהחלט עובדת בשיתוף פעולה עם השחקנים כדי לעזור להם. טכנית, הם אמורים לשחק את מה שאת כותבת, זו העבודה שלהם. אבל זו תמיד שיחה, או הדרכה. או שהם יגידו "שיחקתי את זה ככה בסצנה הקודמת, אז אולי אני יכול לעשות את זה עכשיו בדרך הזו". בחלק מהתכניות הם הרבה יותר מעורבים מהאחרות, ובחלק מהתכניות זה פשוט "הנה זה, תעשה את זה" (צוחקת).

ש: ואיך זה היה ב”דם אמיתי”?

א: השחקנים נפלאים ב”דם אמיתי”. כשאלן (בול, יוצר הסדרה) עזב, היו להם הרבה שיחות עם בריאן באקנר על הסיפורים. אבל מהניסיון שלי, לרוב הם ראו בזה כעבודה שלהם כשחקנים לקחת את התסריט, לפרש אותו ולהבין אותו בעצמם. אולי היו להם שאלות, אבל הם היו מאוד עצמאיים. כשאני הגעתי כבר הדמויות היו מאוד מבוססות, לפעמים הם שאלו אם אפשר לשנות מלים, שיהיה יותר טבעי עבורם להגיד, אבל זהו בעצם.

true blood 011

ש: איך היה לעבוד עם אלן בול?

א: הוא מדהים. הוא גאון משוגע.

ש: לתכנית היה פסקול מאוד מגניב. היו לכם שירים כבר בשלב הכתיבה שתכננתם להכניס, או שזה בא אחר כך בעריכה?

א: אחד הדברים הכיפיים ב”דם אמיתי”, היה שכל פרק נקרא על שם שיר הסיום שלו. אז התסריטאים בדרך כלל היו בוחרים את שיר הסיום, זה היה חלק מהתפקיד שלך ככותב בתכנית הזו, זה לא רגיל (בטלוויזיה), אבל זה היה כיף. בדרך כלל יש מפקח מוסיקלי, (ב"דם אמיתי”) זה היה גארי קאלאמר, הוא דיג'יי ומפקח מוסיקלי גדול בRCW- (תחנת רדיו בלוס אנג'לס). התפקיד שלו זה לראות את הראף קאט של הפרק, ולתת הצעות לשירים לעורך שמנסה אותן. אז הבמאי בוחר, והתסריטאים נותנים את המילה האחרונה.

true blood 0120

ש: יש לך לפעמים שיר בראש בזמן הכתיבה?

א: כן, בהחלט. ביימתי פרק בשם "קרמה" בעונה האחרונה, שנקרא על שם שיר נהדר באותו השם. אני עובדת על פי תמות, אני כותבת את הפרק ואז אחשוב מה התמה שלו. כתבתי עוד פרק שנקרא Fuck the Pain Away (מיד מצחקקת ומתנצלת מאוד על הF bomb, אני מסבירה לה שבישראל אין צנזורה ומותר להגיד Fuck, והיא מופתעת לטובה). זה שיר של Peaches. אז ככה הפרק נגמר, וזה היה נהדר. לפעמים אתה נכנס עם רעיון לשיר, אבל השיר לא עובד בפרק כמו שרצית, אז אתה משנה אותו. רציתי לפרק אחד את Here Comes the Sun,  ובחנתי כמה קאברים שאף אחד מהם לא עבד, ואז גארי מצא שיר אחר שנקרא the sun שכן עבד.

ש: לתכנית יש גם את האווירה המינית החזקה של HBO, איך הקהל היותר שמרני הגיב לזה?

א: מה שנפלא בHBO זה שזה כבלים בתשלום, אז אנשים משלמים בנפרד לערוץ ואז הם יכולים לעשות מה שבא להם. הם לא כמו ערוצי הרשתות שנתונים למפרסמים כמו מכוניות וכו', ואז הם יותר דואגים למה שאנשים יגידו. אנשים בעצם משלמים לHBO בשביל לקבל את התכנים מהסוג הזה.

true blood 0198

ש: את חושבת שהיתה לHBO השפעה מהותית על הטלויזיה, בהקשר תכנים מיניים ואלימים?

א: בטח. אני חושבת שHBO התחילו את כל העניין, על ידי יצירת לוח שידורים יותר מתוחכם, שעכשיו כולם משכפלים, עם נטפליקס, אמאזון, AMC. אני חושבת שעכשיו המודל של HBO עובד כל כך טוב ומועתק לכל עבר שאת מסתכלת.

ש: וזה השפיע גם על הרשתות?

א: בהחלט. אני עובדת בABC, זו הרשת הראשונה שאני עובדת בה, לפני זה עבדתי רק בכבלים – בHBO וShowtime. עכשיו הם (הרשתות) שוכרים תסריטאים מהכבלים כי הם יודעים שהם חייבים לתת תחרות, אבל הם עוד מפענחים איך. אני חושבת שעכשיו יש בכל כך הרבה מה לצפות, ואנשים עושים צפיות בינג', אז המודל של הרשתות – הפרסומות או שצריך לחכות שבוע לראות כל פרק – הרבה מהמודל הזה נמצא תחת מתקפה, והם מחפשים דרכים אחרות. חלק מזה זה התוכן, וחלק מזה זה איך הם מגישים את התוכן. אני בהחלט מרגישה את ההשפעה.

true blood 0124

ש: איך את מרגישה לגבי פרק סיום הסדרה? אני יודעת שהוא היה שנוי במחלוקת בין מעריצים ומבקרים.

א: כן, כן, נכון. אני ממש אוהבת את הסיום, אבל זה תמיד קשה להפליא עם איך מסיימים את התכנית. סיום הסדרה היחיד ששמעתי שמישהו היה שמח לגביו, היה הסיום של "עמוק באדמה” (צוחקת).

ש: אני חושבת שאנשים אהבו גם את הסיום של "שובר שורות".

א: אני הייתי די מאוכזבת ממנו, הרגשתי שזה היה קצת מאולץ. ידעתי שהוא היה צריך למות, אבל כל העניין עם הרובים והכל, הרגשתי שזה היה יותר מדי מזימתי-אקשני, עבור תכנית שהייתה כל כך על הדמויות הנפלאות. הרגשתי שזה היה קצת יותר מדי קנונייתיי .

true blood 016

ש: איך הגיעה הבחירה לסוף של סוקי, שבו היא מוצאת שלווה בחיים אמריקאים "נורמליים"?

א: זה מעניין, היו לנו אינספור ויכוחים לגבי זה בחדר התסריטאים, אבל הרגשנו שזו היתה הבחירה הנכונה לאיפה שהסדרה הגיעה בסיומה, ואיך שסוקי התפתחה. היא עברה את המסע הזה, אבל הדברים היו רעים וטובים ורעים, גם עם אריק וביל וגם עם אלסיד. הכוחות שלה הפכו להיות נטל עבורה. היה איזה דיון על להפטר מזה שהיא פיה, אבל התרחקנו מלעשות את זה כי רצינו להגיד שהחוויות שלה היו מופלאות, היא פשוט הייתה צריכה למצוא סגירת מעגל עבור עצמה. זו ההחלטה שבסופו של דבר הגענו אליה. לא חשבנו שיכול להיות לה 'חיים באושר ועושר' עם מישהו מהערפדים והגברים בחייה. זה מעניין בסדרות טלוויזיה, במיוחד עם כאלו שיש להן קווי עלילה סבוניים, חייבים לכסות כל ניואנס ודינאמיקה רגשית במערכת יחסים, מאהבה ועד שנאה, בין כל הדמויות, וברגע שעשינו את זה… (צוחקת), אז חשבנו שהיא צריכה להתחיל משהו חדש. זה הפתרון היחיד וכל דבר אחר ירגיש לא אותנטי לתכנית. אני יכולה להבין איך ניתן לפרש את זה ככה (שסוקי מוצאת שלווה רק בחיים האמריקאיים ה”נורמליים”), אבל זו לא הייתה הכוונה שלנו, הכוונה הייתה רק שהיא תתחיל משהו חדש, כשהיא עדיין סוקי.

לסיום, אנג'לה נתנה את העצה שלה, למי ששואף לפרוץ בתחום הקולנוע והטלוויזיה: "תכתבו בעצמכם, תביימו, תשחקו, תעשו שיתופי פעולה עם חברים שלכם – ותעלו לאינטרנט. אני הצלחתי בזכות האינטרנט. בהצלחה!”.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s