החל מהחודש אנו מציגים פינה חדשה בה נסקור חוברות קומיקס מן העבר, המאוד לא קרוב. נחזור 50 שנה לאחור ונביט בנוסטלגיה, מזווית מפוכחת יותר, מחויכת ולעיתים סלחנית, על דרך הסיפור, המחשבה והגישה ששלטו בעולם הקומיקס בימים עברו. קבלו בברכה את הסקירה ראשונה שלוקחת אותנו למרץ 1965.

שנות ה-60 היו נקודת מפנה בתולדות הקומיקס; חברת מארוול החלה לפתח מחדש את ליין גיבורי העל שלה עם דמויות שזכו להצלחה פנומנלית עם הופעתם הראשונה. גיבורים כמו ספיידר-מן, ארבעת המופלאים, האוונג’רס ועוד. לחברת DC לקח קצת זמן להתעדכן בקו שהובילה מארוול, אבל לבסוף גם שם הבינו לאן הרוחות נושבות והוכנסו לא מעט שינויים להרפתקאותיהם של סופרמן, באטמן, וונדר וומן ועוד, שעד אותו עשור כיכבו בעיקר בסיפורי What if? בלי המשכיות, או חקר ההיבטים הפסיכולוגיים של הדמויות.

את המדור הראשון נקדיש לגיליון X-Men #10 (לפני הוספת המילה Uncanny בתחילת שנות ה-80), שראה אור בחודש מרץ 1965. החוברת הזו מסמנת את הופעתם הראשונה של קיי-סר (Ka-Zar ), ידידו הטוב, נמר שן החרב הידוע בשם זאבו, והופעה ראשונה של ה-Savage Land, מקום פעילותו, שעדיין לא זכתה לשם הזה ונקראית פשוט The Land That Time Forgot (כן, ממש כמו ספר הפנטסיה של אדגר רייס בורוז). דרך אגב, המחווה לבורוז (או ה”השאלה” או הגניבה הבוטה, אם תרצו) אינה מסתיימת בכינוי לארץ המסתורית או לרעיון שיש עולם חבוי בו עדיין מסתובבים דינוזאורים, אלא גם בכינויו של קיי-סר, Lord of the Jungle שמזוהה, כידוע, בעיקר עם הדמות הכי מפורסמת שהגה בורוז, טרזן.

את החוברת כתב סטן לי וצייר ג’ק קירבי, האבות המייסדים של יקום מארוול כפי שאנו מכירים אותו. מה שכן, חלק מרכזי בסקירה הוא סיפור העלילה והתייחסות אליה, כך שראו זאת כאזהרה מפני ספוילרים בני 50 שנה.

אנו מתחילים את ההרפתקה בחדר האימונים של האקס-מן, ה-Danger Room שבשנים הראשונות נראה פחות או יותר כמו אולם ספורט בבית ספר יסודי כושל; קצת טבעות כושר תלויות מהאוויר בשביל האנק מקוי\ביסט (שבאותה תקופה עדיין נראה כמו אדם רגיל בלי פרווה כחולה), איזה מתקן לא ברור מאחורי בובי דרייק\אייסמן והרבה הרבה ריקנות. ג’ין גריי (שאז נקראה גם בשם הקוד Marvel Girl) מאמנת את כוחות הטלקינזיס שלה בהרכבת עשרות חלקים של רובה לכדי שלם אחד. סקוט סאמרס\סייקלופס, שלובש חליפה (ממש חליפה, עם עניבה וכו’, לא ברור למה) נכנס באמצע ולא מצליח להוציא משפט קוהרנטי מפיו, כי הוא כולו מבולבל מנוכחותה של ג’ין.

הם רואים בטלוויזיה עדכון חדשותי על אירועים שמתרחשים באנטרקטיקה. גבר חסון הלובש רק בגד עור באזור חלציו מופיע בפתאומיות ליד משלחת החוקרת את המקום, ולצידו נמר ענקי. האקס-מן מבקשים מפרופ’ אקסאווייר שייתן להם לחקור את העניין, והוא מסכים.

לא יודע מה איתכם, אבל לו אני הייתי מנהל של בית-ספר ובו נערים ונערות, לא חושב שהייתי מרגיש בנוח לשלוח אותם למשימה מבצעית בלי השגחה של מבוגר אחראי, ועוד לקצה העולם, תרתי משמע. אף על פי כן, אקסאווייר נותן את ברכת הדרך ונשאר לטפל בבית הספר (הריק לחלוטין, כי הרגע הוא שלח את כל התלמידים שלו לקוטב הדרומי).

לאחר כמה ימי מסע (מה שהיום לוקח כיממה) מגיעים חברי האקס-מן לאנטרקטיקה, מתחילים לחקור ובדרך לא דרך מגיעים אל הארץ האבודה. כאן, לזכותם של לי וקירבי ייאמר, מקדישים שני היוצרים מספר עמודים כדי להראות לנו את נפלאות המקום הקסום ומעבירים לקוראים את התחושה וההתרגשות שחווים האקס-מן בראותם מקום ויצורים שלמעשה לא אמורים להיות קיימים.

לפתע תוקפים אותם אנשים מוזרים, רכובים על עופות מוזרים יותר, במעין רימונים ובהם יש עשן וולקני שגורם לכל האקס-מן להתעלף (להוציא וורן וורת’ינגטון\אנג’ל, שמסיבה בלתי מובנת החליט לעזוב את החבורה ולרחף באיזור). ג’ין נחטפת (כי ברור שחוטפים את הבחורה היחידה בקבוצה, זה היה התפקיד העיקרי של נשים בשנות ה-60, גם גיבורות על). כאן גם מגיע השלב שבו הייצוג הנשי של הדמות בחוברת, איך נגיד את זה… מאוד לא תואם את מה שקורה היום.

את האנשים המוזרים מבריח קיי-סר בצעקות קרב ורודף אחריהם, ומתברר שהוא לא ממש אוהב את מי שמאוחר יותר יזכו לכינוי Swamp Men (שוב, אין שם נשים, זה רק Men לא People). האקס-מן מתפעלים מכוחו של קיי-סר, שמשחק אותה גרוט לכמה פאנלים, ולא אומר שום דבר מעבר ל-“I am Ka-Zar”. גם מאוחר יותר רמת האנגלית שלו (שלא ברור למה בכלל הוא צריך אותה מלכתחילה) לא מתעלה על זו של “אני קיי-סר, אתם לא”. ממש כמו, אהמ… טרזן.

לי וקירבי לא ממהרים לתת לנו תשובות לשאלות מהותיות, אין להם זמן להתעכב על סיפורי מקור. קיי-סר נמצא בארץ האבודה; איך הוא הגיע לשם? איך הוא פיתח קשר עם זאבו? האם הוא בודד או לא? איך נוצרה הארץ האבודה? איך לא גילו אותה מוקדם יותר? הרבה שאלות בלי אף תשובה. במילים אחרות, כמו ברוב התסריטים של אותה תקופה, השאלה “למה?” נתקלת בתשובה “ככה!”

למה?! ככה! 1: האקס-מן מבקשים ממנו עזרה, אבל קיי-סר מתנגד ומחליט שהם האויבים שלו, והוא נלחם בהם. למה?! ככה!

למה?! ככה! 2: משום מקום מופיעה דמות של יצור מוזר עם נבוט ענקי שקיי-סר מכנה Maa-Gor The Killer. קיי-סר מחסל אותו ומיד פורץ בצעקת ניצחון ומתנהג כמו – חכו לזה – טרזן.

למה?! ככה! 3: אחרי הקרב הקצר עם Maa-Gor סייקלופס מבקש בשנית מקיי-סר לעזור לאקס-מן למצוא את ג’ין החטופה. קיי-סר, שעד לפני עמוד וחצי נלחם באקס-מן, מסכים לעזור. למה?! ככה!

למה?! ככה! 4: אנג’ל יוצא לחקור את הארץ האבודה לבד ומתנתק לחלוטין מעמיתיו. במהלך שיטוטיו באוויר גם הוא נתפס על ידי ה-Swamp Men ונלקח למקום בו מוחזקת ג’ין. מתברר שאת שניהם צריך להקריב קורבן לטירנוזאורוס רקס שנמצא בתוך פירמידה ענקית. למה?! ככה!

כמובן שג’ין מתה מפחד. היא לא מסוגלת לתפקד ולהתרכז, אנג’ל מנסה להרגיע אותה ומבקש ממנה שתתמקד ותשחרר את החבלים שקושרים את ידיו. ג’ין אומרת לו שהיא כל כך מפחדת שהיא לא יכולנ להסיט את המבט מהדינוזאור הענקי והאימתני. היא משתמשת בכוחות הטלקינזיס שלה כדי להרים סלעים (לא גדולים במיוחד) ולזרוק על הטירנוזאורוס. היא מצליחה, בשלב מסוים, להפיל את הדינוזאור, בעוד האקס-מן וקיי-סר מתקרבים למקום.

מתפתח קרב אפי בין האקס-מן ואנשי הביצה כשאנחנו בכלל לא יודעים מה עלה בגורלו של הדינוזאור הענקי שנפל רק לשנייה. את הקרב, אגב, מנצח קיי-סר כשהוא קורא, בצעקה ייחודית לו, לצבא של ממותות וחיות ג’ונגל אחרות. נחשו כמו מי?

בתום הקרב סייקלופס רץ לכיוונה של ג’ין ושואל אותה אם היא בסדר, תוך כדי שהוא מתעלם לחלוטין מאנג’ל, מה שפוגע בוורן. ג’ין, מצד שני, שואלת את עצמה האם היא סוף סוף מבחינה בקולו של סייקלפוס בטון שהיא כל כך, הו, כל כך רצתה לשמוע; קול של אהבה, קול של ערגה.

בתום הקרב נפרדים האקס-מן מקיי-סר, שאומר להם שלא יעזו לחזור למקום, ומודיע שהוא Lord of the Jungle (ממש כמו…נו, אתם יודעים את ההמשך). אחרי שהאקס-מן עוזבים חוסם קיי-סר, בעזרת צבא הממותות שלו, את הכניסה לארץ הפראית בסלעים כבדים.

לי וקירבי מצליחים להכניס ב-20 עמודי קומיקס סיפור מלא, עם התחלה אמצע וסוף, שיש לו הרגשה אפית. הוא מתחיל בבית הספר למוטאנטים, עובר לאנטרקטיקה ומסתיים ב”ארץ שהזמן שכח”, כשבין לבין יש לנו לא מעט הרפתקאות, קרבות והצגה של כמה וכמה דמויות חדשות. עדיין, הסיפור אינו מבלבל, אלא מתקדם בקצב מספק ואפילו מצליח, קצת, לגעת בנפשותיהם של האקס-מן, אבל זה ממש בקטנה.

מי שהחזיק את החוברת ביד בשעתו, הצליח כנראה לקבל תחושה שהוא נמצא בעולם אחר, וקיבל סיפור רחב ממדים מלא באקשן ובמיסתורין וקצת רומנטיקה. בינינו, מה צריך יותר מזה בחוברת קומיקס? בראי הזמן הסיפור לא מותח בכלל, הדיאלוגים נראים יבשים והייחוד שלו מסתכם בכך שמופיעים בו לראשונה דמויות ועולם חדש, שילוו את היקום של מארוול גם אחרי חמישים שנה ויוכיחו את עצמם כמרכזיים וחשובים.

הגישה לדמויות הנשיות, לפחות בעולם של מארוול באותן שנים, מורגשת לרעה. הדמויות חלשות, תמיד צריכות את הגברים שלצידן וגם אם הן עושות מעשים הירואים, הן לעיתים נדירות תהיינה אלו אשר יובילו את הניצחון. במארוול של אותה תקופה, 1965, היו בסך הכל שלוש דמויות של גיבורות על בהרצות חודשיות: סו סטורם\הנערה הבלתי נראית מארבעת המופלאים, ג’נט ואן דיין\וואספ, מהנוקמים וג’ין גריי מהאקס-מן. ייצוג למגוון רחב יותר של דמויות, שהן לא אמריקאיות, לבנות ויפות תואר, נדיר עד בלתי אפשרי למצוא בכלל.