כתיבה: מארק מילר, ציור: דייב ג’ונסון וקיליאן פלאנקט, הוצאת DC

ב-11 השנים שעברו מאז יציאתה לאור של המיני-סדרה בת ארבעת שלושת החלקים Superman: Red Son מארק מילר הפך מכותב שחיבבתי את עבודתו, לאחת מאושיות התעשייה המתועבות עליי, מבחינת היצירות האלימות והאינפנטיליות שלו והפרסונה הציבורית שיצר לעצמו. אם ב-Wanted הגרוטסקיות עבדה לטובתו גם תוך כדי התעללות בקוראים בקו הסיום, או הבלוקבאסטר המהנה שהיה Ultimates, וסחרחרת האקשן הכיפית של Old Man Logan – בעבודות מאוחרות יותר מילר אימץ לחלוטין את חליפת הסאדו-מאזו והשיטות שלו הפכו לאכזריות יותר, לדמויות ולקוראים שלו כאחד. מהסיבות הללו אני נמנע מקריאת קומיקס שמילר חתום עליו, ולצערי מפספס עבודות של כמה אמנים מצוינים שמשום מה הסכימו לעבוד עם הקצב מגלאזגו.

 

לפני שמילר הפך ליוצר בלתי נסבל (לטעמי האישי מאוד, כי נראה שהוא מצליח בלי הכסף שלי) וחרג לגבולות הוליווד, עם עיבודים ליצירות הקומיקס שלו (“מבוקש”, “קיק-אס” ולאחרונה “קינגסמן: השירות החשאי“) ואיכשהו גרם למת’יו ווהן המסכן להתאהב בו, הוא כתב את Red Son, הקומיקס האהוב עליי מהביבליוגרפיה שלו והגרסה החביבה עליי ביותר של סופרמן (את סופרמן “הרגיל” אני שונא לא פחות מאת מילר).

הפרמיס של הסיפור מתחיל בשאלה פשוטה: מה אם החללית של קאל-אל התינוק הייתה מתרסקת בברית המועצות של שנות ה-30 במקום במערב התיכון של ארה”ב? וכך מתחיל הסיפור; החללית נמצאת ע”י זוג חוואים חשוך ילדים באוקראינה. הם לא שומרים את הסוד לעצמם, אלא מספרים לשלטונו של יוזף סטלין, קומוניסטים נאמנים שהם. פלאש-פורוורד לשנות ה-50, ימיו האחרונים של שמש העמים, וסופרמן מוצג כגיבור הגדול של האומה, צעיר בעל יכולות על-אנושיות שחונך על ברכי הפטיש והמגל.

 

עם מותו של סטלין ההיסטוריה של העולם המקביל לוקחת תפנית, וסופרמן תופס את כס השלטון. מבלי לספיילר, רק אומר שהיריבות בין ברית המועצות לאמריקה קיימת גם במציאות החלופית הזו, עם הבדלי כוחות והתפתחויות שונים לגמרי. דמויות מוכרות מהעולם של סופרמן ויקום DC בכלל מופיעות לאורך הסיפור, כמו באטמן, וונדר וומן, לקס לות’ור, לויס ליין וגם חברי ילדותו של קלארק קנט, פיטר רוס ולאנה לאנג.

בסיפורי יקומים חלופיים קל מאוד לגלוש לתחום הדמויות בגרסה חדשה או מוכרת-אך-שונה-במקצת ולהסתפק בכך, אבל ב-Red Son ההבדלים עמוקים יותר ויוצרים סיפור חדש עם דמות אייקונית, מפותחת לא פחות (לדעתי אף יותר) מהגרסה המקורית והנדושה. המלחמה הקרה בעולם של Red Son מעניינת ומרתקת פי כמה מהיריבות כפי שהייתה במציאות. סופרמן עדיף על פני חרושצ’וב, ברז’נייב והאחרים.

 

דייב ג’ונסון, לרוב מוכר בזכות ציורי העטיפות שלו, צייר את הגיליון הראשון ובאחריםשני שיתף פעולה עם קיליאן פלאנקט, בעל הסגנון הדומה, שצייר את הגיליון השלישי במלואו. האמנות שלהם, עם דמויות אנושיות אך לא מושלמות מדי, משתמשת בהרבה הצללות וקווים פשוטים שלוקחים את הסיפור למקומות המתאימים, עולם באווירה סובייטית ועיצוב בהשראת שנות ה-50, כולל העטיפות שעוצבו ככרזות המפורסמות.

השורה התחתונה: בין סיפורי Elseworlds, ליין התרחישים החלופיים של DC, רד סאן עומד במעלה הרשימה, אם לא בראשה.

ציון: 4.5

——————————————–

ביום רביעי ה-25/2 יתקיים מועדון קריאה שיעסוק ב-Superman: Red Son, באירגונם של אנשי הבלוג “עלילון” (שכותב ביקורת זו נמנה גם על שורותיהם) וחנות הקומיקס קומיקאזה. מקום המפגש יפורסם בתחילת השבוע הבא בהתאם לכמות האנשים שהודיעו על הגעתם, בשעה 20:30 במרחק הליכה מדיזנגוף סנטר. עידכונים ניתן למצוא בעמוד האירוע בפייסבוק.