כתיבה: מארק מילר, ציור: דייב ג'ונסון וקיליאן פלאנקט, הוצאת DC
ב-11 השנים שעברו מאז יציאתה לאור של המיני-סדרה בת ארבעת שלושת החלקים Superman: Red Son מארק מילר הפך מכותב שחיבבתי את עבודתו, לאחת מאושיות התעשייה המתועבות עליי, מבחינת היצירות האלימות והאינפנטיליות שלו והפרסונה הציבורית שיצר לעצמו. אם ב-Wanted הגרוטסקיות עבדה לטובתו גם תוך כדי התעללות בקוראים בקו הסיום, או הבלוקבאסטר המהנה שהיה Ultimates, וסחרחרת האקשן הכיפית של Old Man Logan – בעבודות מאוחרות יותר מילר אימץ לחלוטין את חליפת הסאדו-מאזו והשיטות שלו הפכו לאכזריות יותר, לדמויות ולקוראים שלו כאחד. מהסיבות הללו אני נמנע מקריאת קומיקס שמילר חתום עליו, ולצערי מפספס עבודות של כמה אמנים מצוינים שמשום מה הסכימו לעבוד עם הקצב מגלאזגו.