השבוע עלה בבתי הקולנוע הסרט “קינגסמן: השרות החשאי” שמבוסס על מיני סדרה של שש חוברות שכתב מארק מילר (“קיק-אס”) וצייר דייב גיבונס (watchmen). המיני סדרה, שיצאה ב- 2012′ היא סיפור אקשן בסגנון ג’יימס בונד עם הטאצ’ים המפורסמים שלהם (שכוללים בעיקר אלימות מופרכת). בניה שגיב קרא את המיני סדרה ובדק, האם זה עובד?
במרכז הסיפור עומד בחור בריטי צעיר בשם גרי, שמבזבז את רוב זמנו בשתייה עם חבריו, איתם הוא מסתובב בעיר ועושה שטויות. דוד שלו, ג’ק, עובד בשביל השירות החשאי הבריטי בתור סוכן חשאי סטייל ג’יימס בונד, והוא נחשב לאחד המובילים בתחום. פעם אחת שגרי מסתבך בצרות, דודו ג’ק עוזר לו ומציע לו להצטרף לבית הספר של הסוכנות החשאית ההופכת צעירים מבטיחים לסוכנים גדולים. באותו זמן מתרחשת תופעה מסביב לעולם שבה סלבריטאים מתחילים להיעלם.
הדמויות בסיפור הם דווקא אחד מהצדדים הטובים של הקומיקס, זה נכון שהן לא בעלי אישיות מדהימה אבל יש מספיק סיבות לאהוב אותן. גרי למשל בא מבית שבור. האבא החורג שלו מתייחס אליו ואל אימו באופן נורא, וגרי מנסה לשמור את הכעס שלו בפנים. אפשר גם לראות שלגרי יש פוטנציאל גדול ואתה רוצה שהוא יממש אותו. להסביר למה הדמות של הדוד ג’ק מגניבה זה חסר תועלת. למה אתם אוהבים את ג’יימס בונד? בעיקר כי הוא המגניבות בהתגלמותה. הוא יודע לכסח את הרעים במכות, הוא לבוש יפה, הוא טוב עם נשים, ומעבר לזה הוא אחראי וחכם וכל שנה שנתיים יוצא לו להציל את העולם מהשמדה טוטאלית.
לצערנו כשהסיפור נחשף ומתקדם אתה מבין שהוא לא מאוד מקורי. כלומר, הובטח סיפור מרגלים סטייל בונד? אז נחשו מה, זה פחות או יותר הכול. עדיין, לא חיייבים להיות רק שליליים. יש את הכיף והמהות של סרטי המרגלים שאנו אוהבים, גאדג’טים מכל סוגים, חליפות שחורות, אקשן ללא מעצורים, נבל עם תכנית מרושעת ומניע טיפשי מאוד, וכל זה מאוד כיף. הבעיה היא שמעבר לזה המיני סדרה אינה מציעה הרבה ואתם כל הזמן מרגישים שכבר ראיתם (וקראתם) את זה ושאין כאן שום דבר חדש.
בקשר לאומנות, אין להתווכח, מדובר באמן הגאוני שעומד מאחורי יצירת המופת watchmen. דייב גיבונס מצייר הכול בבהירות יפיפייה, פרטים מדוייקים, והוא טוב במיוחד בסצנות האקשן המרהיבות.
מארק מילר כתב דברים טובים בעבר, טובים מאוד אפילו, אך נראה שבזמן האחרון הוא נכנס לתקופת יובש. הוא לא מוציא שום להיטים, לוקח לו זמן רב לסיים סדרה ולפני שהוא מסיים אחת הוא מתחיל אחת חדשה. הוא נמצא בתהליך הזה כבר כמה שנים ונראה שהוא מנסה לתת לקהל משהו להשתגע אחריו פעם אחרי פעם וזה לא עובד. אבל כפי שאמרתי הוא יכול לכתוב טוב…לפעמים.
כשקראתי את “שירות חשאי” ציפיתי כמובן לסיפור ג’יימס בונד אבל לא שכחתי לרגע שזה נכתב על ידי מילר. ציפיתי שהוא יכניס לזה את הטאצ’ שלו, שהוא יכתוב לא רק סיפור מרגלים, אלא סיפור מרגלים של מארק מילר! יש כמה סימני היכר שלו בצורתם של הדיאלוג המצחיק (העובדה שהכניס את מארק המיל לתפקיד אורח בסרט, תפקיד שבסרט מגלם…מארק המיל) והאלימות המוגזמת בכוונה. בבית הספר למרגלים לדוגמא, אחד מהדברים שמלמדים אותך זה איך להשיג בחורות. ברור לכולם שזה מגוחך אבל זה מודע לעצמו ומשתמש בזה לטובה. מילר לפעמים עושה פרודיה על ז’אנר הריגול. הבעיה היא שהדברים האלו אינם מספיקים כדי להוציא את הספר מהשביל הצפוי והקלישאתי בו הוא הולך. בסופו של דבר, כל מה שאנחנו מקבלים הוא סיפור מרגלים בסיסי ולפעמים משעמם שהיה יכול להיות הרבה יותר טוב.
ציון: 3 מתוך 5
