ארכיון תגיות: lightyear

נוסטלגיה מודרנית – ביקורת על "שנות אור"

דיסני הדביקה את בת חסותה פיקסאר בקדחת המחזור בה לוקחים סוס מנצח, ומזריקים לו מי נעורים. התוצאה- "שנות אור".

בשנת 1995 ילד חביב בשם אנדי קיבל צעצוע חלל בהשראת סרט שאהב…
זה לא רק איזכור ל "צעצוע של סיפור" הקלאסי, זו גם שורת הפתיחה של "שנות אור", הסרט החדש מבית "דיסני-פיקסאר" המגולל את "סיפורו האמיתי" של באז שנות אור, אותו צעצוע חלל חסר מודעות. הסרט מוצג ממש בפתיחתו כסרט שהווה השראה לצעצוע עליו נבנתה העלילה של "צעצוע של סיפור", כלומר, אנחנו בשנת 2022 צופים בסרט שלכאורה יצא ב-1995 עבור דמויות בדיוניות.

קשה שלא לחשוב על "שנות אור" כעל עוד עיבוד "לייב אקשן" לקלאסיקה של דיסני, למרות שמדובר באנימציה ממוחשבת. העובדה ששוב נלקחה דמות נוסטלגית ועוצבה (במחשב) כך שתהיה יותר קרובה למציאות (כלומר דמות אנושית ולא צעצוע) ישר זורקת לנו בפרצוף אמירה כמו "אין יותר מקוריות בעולם", או "הכל כבר הומצא וניתן רק לחדש". "שנות אור" גם יושב על אמירות אלו, וגם מצליח לייצר משהו חדש, וזאת למרות שכבר עשו זאת עם אותה דמות בסדרה מצויירת לטלוויזיה אי שם בתחילת שנות ה2000.

במרכז הסיפור, איך לא, באז שנות אור (הפעם בדיבוב של כריס אוונס, ולא טים אלן), מגן החלל המפורסם שנשלח יחד עם מושבה שלמה של מגיני חלל לחקור כוכב בלתי מיושב. יחד עם שותפתו אלישה (אוזו אדובה), יוצא באז לחקור את הכוכב, אך במהרה המצב מסלים והמושבה נתקעת על הכוכב ללא דרך חזרה. בדרך יצירתית, אך חרושה בו זמנית, השניים מוצאים פתרון למצב, שמערב גם מסע בזמן באופן לא צפוי. אציין שוב, כמו ברוב הביקורות שלי בנושא, שמסע בזמן הוא אחד הכלים הכי מטופשים כשמספרים סיפור, במיוחד אם ניתן לחזור אחורה ולתקן טעות. אך כאן המצב שונה מעט. בכל פעם שבאז מנסה לתקן את המצב הוא נזרק כמה שנים לעתיד. התוצאה הסופית היא שאלישה כבר לא איתנו, ושמפקדת הכוכב התייאשו מהנסיונות ומנסים להשבית את באז.

שנות אור לא נכנע ומקבץ לעצמו צוות חדש הכולל את נכדתה של אלישה, איזי (קיקי פולמר), מו (טאייקה ויטיטי, אי אפשר לטעות בקול) דארבי (דייל סולז) והחתול הרובוטי סוקס (פיטר שון), ויחד הם מנסים להשלים את המשימה של באז, תוך כדי שהם נלחמים באוייב חדש ומסוכן העונה לשם זורג (ג'יימס ברולין).

נתחיל בנקודות האור של "שנות אור" – כרגיל, ויזואלית פשוט כיף צבעוני ומרהיב. העיצוב של הסרט נשאר נאמן לדמות עצמה אך כפי שאמרתי, מקרב אותה למציאות. התלבושות נראות מצויין ויש הרבה מהן. ממש כמו איירון מן באז עובר חליפה אחר חליפה וכולן מרגישות מתאימות כמו כפפה ליד. הסטים מרגישים נכונים ומדוייקים, ממש עומדים על הגבול בין פנטזיה מצויירת לסרט מד"ב, ועיצובי הדמויות משתלבים בדיוק מושלם באווירה הויזואלית. גם אם לעיתים סרגל הצבעים מרגיש מונו-כרומטי (ללא מגוון) עדיין נזרק פה ושם עוד צבע שמחייה את כל הסצנה מחדש. עיצובי הדמויות לא מרגישים מצועצעים כלל (אפילו שמדובר בדמות שמבוססת על צעצוע) והתנועה שלהם במרחב מרגישה אנושית לחלוטין, גם של הרובוטים בסרט! אחת הדמויות שגונבות את ההצגה הוא כמובן סוקס החתול, שלמרות שמדובר ברובוט הוא מצליח לעבור למצבים של דמות כמעט אורגנית לחלוטין באמצעות האופי הכל כך אנושי ועדין שלו. ויטיטי וסולז תורמים כמובן לפן הקומי, אך אפשר לחלוטין לראות דמויות אחרות מחליפות אותן. אלישה ואיזי לסרוגין מרגישות גם מעט ריקות מתוכן למעט סיפור החיים שלהם והיכולת שלהם להעביר את מוסר ההשכל לבאז.

מה שפחות עבד לי ב"שנות אור", כנראה כי אני כבר לא קהל היעד, זה הסיפור. שוב, מסע בזמן. לא ארחיב ואקלקל אבל הטוויסט של הסרט לקח את רעיון המסע בזמן…ושבר אותו מחוץ להיגיון. מעבר לכך, שאר הסיפור התקדם בתהליכים שלא דורשים יותר מדי "היי, רק רגע" מצד הצופה. למשל, בתחילת הסרט באז נענה לקריאת מצוקה, תוך מספר רגעים הצוות מחליט לנטוש את הכוכב בלי להתעסק בקריאת המצוקה. או למשל מאיפה הגיעו זורג והרובוטים שלו? זה מוסבר, אבל עדיין אפשר לשאול …"איך?". המון חלקים מהסיפור פשוט קורים בלי הסבר הגיוני או סיבה והדבר היחיד שאני יכול לחשוב עליו שמצדיק זאת הוא, כי מדובר בסרט ילדים, ולצערי הרב מאוד, אנחנו לא דורשים מהילדים שלנו לחשוב יותר מדי בתקופה האחרונה. הכל פשוט שם, מוכן ומונגש להם, בלי הוראות הפעלה.

"שנות אור" אכן מגיע ללא הוראות הפעלה, אך בסופו של דבר בצעצוע משחקים איך שרוצים. גם אם המטרה הייתה אחרת. ילדים ישחקו וישתוללו איתו, ומבוגרים שימרו אותו בארון הזכוכית שלא יישבר. כך שאם נסתכל על זה כך, "שנות אור" מתאים לכולם.