ארכיון תגיות: נטפליקס

חדה כמו סכין -ביקורת על העונה הראשונה של “סמוראית כחולת עין” (Blue eye Samurai)

אתחיל עם ציטוט מפוסט שכתבתי בפייסבוק שלי אחרי שראיתי רק 2 פרקים מהסדרה – “זו כבר עובדה מוגמרת שנטפליקס הפכה בשנים האחרונות למוקד ייצור המוני של אשפה, במקום למצב את עצמה כתו תקן של איכות כמו בשנים הראשונות שבהן הפיקה תוכן עצמאי. אבל, מדי פעם מצליח משהו לשבור את הסטטיסטיקה הגרועה שלהם, כמו הסדרה החדשה “Blue eye Samurai”. לטעמי, מדובר בצפיית חובה ובאחד הדברים הכי יפים ויזואלית שיצאו באנימציה מאז “Samurai Jack” ואולי בכלל”.

אחרי שסיימתי את כל 8 פרקי הסדרה (או מה שמסתמן כעונה הראשונה של מה שאני מקווה שימשך לנצח) אני עומד לחלוטין מאחורי אותו פוסט.
“Blue eye Samurai” היא כנראה הדבר הטוב ביותר שענקית המדיה הזו חתומה על הפקתו מהזמן האחרון, ואחד הדברים הטובים ששנת 2023 המקוללת הצליחה לספק.

את הסדרה יצר התסריטאי\מפיק מייקל גרין יחד אשתו אמבר נויזומי.
גרין (לו יש שורשים יהודים-ישראליים) חתום על לא מעט פרוייקטים במסך הקטן וגם הגדול, ביניהן סדרות כמו “סמולוויל”, “גיבורים”, “אלים אמריקאים” וסרטים כמו “לוגאן”, “הנוסע השמיני: קובננט”, “בלייד ראנר 2049” וגם כל סרטי הרקול פוארו של קנת בראנה. זו אמנם לא פילמוגרפיה שאני נופל ממנה במיוחד, אבל כמו שאמרתי, הסדרה הזו מצליחה להתעלות לספירה חדשה לגמרי של יצירה טלוויזיונית.

הרעיון לסדרה עלה אצל הזוג אחרי הולדת ביתם המשותפת, ילדה ממוצא מעורב בעלת עיניים כחולות. נויזומי, בעלת השורשים היפניים, התרשמה מהדמות אותה מגלמת השחקנית מאיה ארסקין בסדרה “PEN15” כמתבגרת ממוצא אתני מעורב החווה קשיים בארצות הברית, הזדהתה איתה והחליטה כי ארסקין מתאימה בדיוק לגלם את מיזו, הסמוראית מעורבת הדם.

העלילה מתרחשת ביפן של אמצע המאה ה-17, תקופת אדו החביבה על מספרי עלילות השוגונים והסמוראים. תקופת אדו היא תקופה משמעותית בתולדות יפן, כמעט תקופה שבאה אחרי כמאתיים שנים של חוסר היציבות של תקופת סנגוקו ולפני המהפיכה התרבותית הענקית של תקופת הרסטורציה של מייג’י במאה ה-19.
תקופת אדו נמשכה כמעט 300 שנים , בהן יפן תחת שלטון השוגונים של שבט טוקאגווה (שהתקופה לפעמים נקראת על שמם) הביאו את יפן ליציבות שלטונית ופריחה תרבותית, לצד סדר מעמדי נוקשה, התסגרות וניתוק מהעולם החיצוני.
השליטים השוגונים של טוקוגאווה קבעו את שלטונם בעיר אדו (כיום טוקיו) והפכו אותה לעיר הבירה במקום קיוטו. הם קיימו שיטה שלטונית פאודלית כאשר תחתם שולטים ואסלים מקומיים, ראשי שבטים מקומיים (דאיימיו), שהיו כפופים אליהם והחזיקו באבירים סמוראים משלהם כדי לכפות את כוחם על שאר האוכלוסיה, שברובה הורכבה מאיכרים. כמו שהזכרתי, תקופת אדו זוכה לאזכורים תכופים בתרבות הפופולרית, בסרטים כמו “שבעת הסמוראים”, “יוג’ימבו”, “זטואיצ’י” ,”47 הרונין”, מאנגות פופולריות כמו “Lone Wolf and Cub”, Blade of the Immortal”, “Samurai Champloo” וגם “Ninja Scroll”. במערב התקופה זכתה להכרה עצומה אחרי פרסום הספר והסדרה “שוגון”, שבימים אלה זוכה לגרסה מחודשת.

על הרקע הזה אנו נחשפים לדמותה של מיזו (מיה ארסקין), סמוראי נודד במסע נקמה, הלובש משקפיים כהות כדי להסתיר את צבע עיניו החריג.
זה לא הדבר היחיד שמיזו מסתיר, כי לא רק שהוא בן תערובת הנחשב לסוג של מפלצת בעיני העם היפני המסוגר בעצמו, אלא שחמור מכך – הוא גם אישה שנאלצת לפלס את דרכה בתוך חברה פטריאכלית שמרנית. מיזו מחפשת ברחבי יפן אחרי 4 הגברים הלבנים האירופאים היחידים שהיו בזמן לידתה, על מנת להרוג את כולם ולנקום על כל השנים בהם גדלה בתור “שד\מפלצת”, חריגה בלתי נסבלת בחברה היפנית.

מיזו מנסה להתחקות על עקבותיו של אבייג’ה פאולר (לא אחר מסר קנת’ בראנה), מעין גרסה לברון הארקונן מ”חולית” – הר אדם מפלצתי, שניחן בתבונה אסטרטגית מושחזת כשם שניחן בפיזיות ברוטאלית אכזרית.
המסע החד מימדי של מיזו, אשר מנסה להשיג מידע אודות מיקומו של פאולר,
הופך למעניין יותר כאשר לחייה נכנסות דמויות חדשות – נער כפרי חסר ידיים בשם רינגו שחולם על גדולה (מאסי אוקה, “גיבורים”ׂ), סמוראי שחצן בשם טייגן (דארן ברנט) אשר מתכנן להנשא לנסיכה אקמי (ברנדה סטאר) בתו של הדאיימיו המקומי , הלורד דאייצ’י (פטריק גלאגר).
ככל שהפרקים מתקדמים, סיפורי הרקע של מיזו והדמויות שסביבה נחשפות טיפין טיפין, ומה שנראה כמו עלילה חד מימדית הופכת למרתקת כאשר דמויות שוליות לכאורה מקבלות עומק לא צפוי.
נחשף לדמויות כמו היועץ סאקי ׁ(בקולו של לא אחר מג’ורג’ טאקיי הוותיק), יוצר החרבות מאסטר אייג’י (קארי היריוקי טאגווה), מאדאם קייג’י (מינג נה וון) ועוד. הסדרה מעניקה לדמויות שלה קשתות ארוכות של התפתחות (והתפקחות), כאשר כמעט כל דמות מקבלת טיפול רגיש ואוהב שמביא את הצופים להזדהות לאו דווקא עם הפרוטגניסטית.
מבחינתי, פרק 5 הקרוי “האגדה על הרונין והכלה” ראוי לציון במיוחד, מאחר חושף חלקים נרחבים מסיפור המקור של מיזו בפעם הראשונה, יחד עם עלילת משנה אלגורית המשתמשת בתיאטרון הבובות המסורתי היפני “בונראקו” (Bunraku 文楽), שהיסטורית הפך לפופלארי במיוחד בתקופת אדו. שני הסיפורים המקבילים נשזרים אחד בשני בקפדנות לאורך כל הפרק, עד הסיום המפתיע.
בכלל, הסדרה מקפידה לשים דגש גדול על המאפיינים התרבותיים היפניים, והתוצאה מרהיבה במיוחד מבחינה ויזואלית.
כאשר עלו הכתוביות בסיום הפרק האחרון, אשתי, שצפתה עימי יחדיו בסדרה (למרות האלימות השופעת), פשוט אמרה: “וואו. זה היה מדהים”. ולי לא נותר אלא להסכים עימה, ולא רק מהסיבות שבדרך כלל מסכימים עם האישה.

הסדרה נהנית מאנימציה איכותית ברמה גבוהה מיוחד, שהיא שילוב של אנימציה ממוחשבת שעוברת עיבוד כך שתראה כמו אנימציה ידנית, יחד עם רקעים בדו מימד. מדובר בטכניקה שהפכה פופולרית בשנים האחרונות עד שהגיעה לשיא בסרטי “מימד העכביש”, אבל האנימציה של “סמוראית כחולת עין” מקבלת ציון ענק לשבח על התוצאה.

זו גם חלק מהההחלטה המודעת של היוצרים לשים דגש על תוצרים מעורבים כמעט בכל שכבה של הסדרה – כמטאפורה למוצא המעורב של הדמות הראשית.
הדגש הזה חוזר גם במוזיקה , וכמו שמיזו נוצרה מעירוב בין מזרח למערב, המוזיקה בסדרה משלבת מוזיקה יפנית מסורתית יחד עם מוזיקה מערבית אנכרוניסטית מודרנית: קטע קרב אחד עושה שימוש מכוון בנעימת הנושא המקורית של “קיל ביל”, אולי כמחווה לסרט שכולו מחוות, עיבוד במוטיב יפני ל- For Whom The Bell Tolls של מטאליקה (בו כבר נעשה שימוש בסדרה מפורסמת אחרת של נטפליקס) שהופק ע”י המלחינה אמי דוהרטי במיוחד לסדרה, והיא עושה עבודה נהדרת לאורך כל הפרקים, עם מוטיבים מעניינים שמלווים את הדמויות לאורך הדרך.

אתם פשוט צריכים לפנות לכם את הזמן ולשבת לראות את “סמוראית כחולת עין” , כי גם ככה אין שום דבר טוב כרגע בטלויזיה (חוץ אולי מהעונה החדשה של “למען כל האנושות” שהתחילה עכשיו, אבל זה עניין אחר) וכולנו חייבים אסקפיזם משובח שמתרחש בזמן אחר ובמקום אחר.
סדרה מושלמת שמגיע לה ציון מושלם 5/5.

ביקורת: “וואן פיס”, עונה 1 – האוצר האבוד של נטפליקס

הייתי בערך בן 14 כשהגיעה לארץ סדרת האנימה המפורסמת “וואן פיס” העוסקת בפיראטים. בעוד שבארץ החשיפה ההמונית לאנימציה יפנית החלה באמצע שנות ה2000, הסדרה עצמה החלה לרוץ במקביל למנגה שלה ב1999. פרי מוחו של של איצ’ירו אודה, הסדרה (שמונה עד היום יותר מ1000 פרקים) מגוללת את סיפורו של הנער לופי היוצא למסע להפוך למלך שודדי הים ולמצוא את האוצר האבוד של המלך הקודם, אוצר המכונה ה”וואן פיס” אוצר בחתיכה אחת.

לאורך מסעותיו הוא מגייס צוות חברים נאמן ומגוון, נלחם בשודדי ים אחרים הזויים ומופרעים ובשלל דמויות צבעוניות בדרכים ביזאריות להפליא. במשך יותר מ20 שנה הסדרה שאבה קהל מעריצים אדיר ויצרה בעזרת מגוון הדמויות שלה הזדהות רבה בקרב מעריצים. אי שם בשנת 2018, עלה הרעיון לחגוג את חגיגות ה20 בצורת העיבוד ללייב אקשן, אך החשש היה שהסדרה תסבול משוק תרבותי כפי שקרה עם עיבודים קודמים של אנימציה יפנית, הנוטה לאקטים הזויים וביזארים עם צרחות וצבעים. הפיתרון המושלם לבעיה הזו היה לתת ליוצר המקורי את שרביט ההפקה, וכך החל סנסיי אודה, יחד עם האנשים הטובים בנטפליקס, לעבד את הבייבי שלו, לגרסא אמריקנית- ומדובר בלא פחות מהצלחה אדירה!

להמשיך לקרוא ביקורת: “וואן פיס”, עונה 1 – האוצר האבוד של נטפליקס

ביקורת, “סאנדמן” עונה 1 – לא פחות מהתגשמות חלום

הסופר והתסריטאי הבריטי ניל גיימן נחשב לאחד מגדולי הדור בכל הקשור לפנטזיה, מיתולוגיה ועיבודן לעת המודרנית. לא מדובר בעוד סתם סופר ותסריטאי, מדובר גם בכותב קומיקס, בימאי סרטים ומחזאי עם זיקה אדירה לתרבות הגיקית.

חלק מעבודותיו הטלוויזיוניות והקולנועיות: כתב פרקים “לדוקטור הו”, עזר בכתיבת התסריט לסרטיו של דל טורו כמו “הלבוי 2”, תרגם וכתב את הדיאלוגים לגרסה האנגלית של “הנסיכה מונונוקי”, כתב את התסריט ל”בייוולף” של רוברט זמקיס, כתב שלל סיפורים לדמויות של DC, וכמובן כתב את הספר “אלים אמריקנים” שזכה לעיבוד טלוויזיוני מאוד מוערך.

להמשיך לקרוא ביקורת, “סאנדמן” עונה 1 – לא פחות מהתגשמות חלום

ביקורת, “המפתחות של משפחת לוק” – עונה 2 – ערב (או כמה) של כיף

לא מכבר עלתה בנטפליקס עונתה השניה של הסדרה locke & key או כפי שבחרו לקרוא לה בעברית (באופן לא הכי מבריק) “המפתחות של משפחת לוק”. הסדרה מבוססת על מיני סדרות של חוברות קומיקס מאוד מוצלחות של הוצאת IDW שיצאו בין השנים 2009 ו-2013. “המפתחות של משפחת לוק” סובבת סביב “שלושה אחים שאחרי הרצח המבעית של אביהם עוברים לבית האב במסצ’וסטס רק כדי למצוא בבית מפתחות קסומים המעניקים להם מערך עצום של כוחות ויכולות. אך שדה ערמומית חושקת גם היא במפתחות ואינה בוחלת באמצעים כדי להשיג אותם.”

העונה הראשונה, שעלתה לשרות הסטרימינג ב-2020 הייתה מהנה למדי, אם כי לא עפתי עליה לגמרי, אבל היה ברור שאשוב לעונה השניה, גם מפני שהסיפור מעניין, גם מפני שחומר המקור מעולה, ובעיקר מפני שזו סדרה שמבוססת על קומיקס (אל תשפטו, כל אחד ונקודת החולשה שלו).

ביקורת ללא ספוילרים:

להמשיך לקרוא ביקורת, “המפתחות של משפחת לוק” – עונה 2 – ערב (או כמה) של כיף

טריילר מקסים ל”סוויט טות’: נער עם קרניים” המבוסס על קומיקס של ג’ף למיר

נטפליקס שחררה טריילר פנטסטי ראשון לעיבוד הטלוויזיוני לסדרת הקומיקס המצליחה של חברת VERTIGO, סוויט טות’: נער עם קרניים (Sweet Tooth). את הסדרה מפיקים, בין היתר, רוברט דאוני ג’וניור ואשתו סוזן דאוני. הסיפור עוקב אחר ילד שהוא גם צבי בשם גאס (כריסטיאן קונברי) ומתבודד נודד בשם טומי ג’פרד (נונסו אנוזי). יחד הם יוצאים להרפתקה פרועה ומסוכנת ומחפשים אחר משמעות הבית.

הקומיקס נוצר על ידי ג’ף למיר והנה התקציר של הסדרה: “לפני עשר שנים ‘הקראמבל הגדול’ הרס את העולם והוביל להופעתם המסתורית של בני כלאיים – תינוקות שנולדו חלקם בני אדם, חלקם חיה. בני אדם רבים חוששים מהם וצדים אותם. לאחר עשור שבו חי חיים בטוחים, בבית היער המבודד שלו, ילד צבי היברידי מוגן בשם גאס מתיידד עם מתבודד נודד בשם ג’פרד. יחד הם יצאו להרפתקה יוצאת דופן בחיפוש אחר תשובות – על מוצאו של גאס, עברו של ג’פרד והמשמעות האמיתית של הבית. אבל הסיפור שלהם מלא בדמויות שיפגשו, חלקם בבני ברית וחלקם אויבים בלתי צפויים. גאס לומד במהירות שהעולם השופע והמסוכן מחוץ ליער מורכב יותר ממה שהוא יכול היה לדמיין.”:

להמשיך לקרוא טריילר מקסים ל”סוויט טות’: נער עם קרניים” המבוסס על קומיקס של ג’ף למיר