אתחיל עם ציטוט מפוסט שכתבתי בפייסבוק שלי אחרי שראיתי רק 2 פרקים מהסדרה – “זו כבר עובדה מוגמרת שנטפליקס הפכה בשנים האחרונות למוקד ייצור המוני של אשפה, במקום למצב את עצמה כתו תקן של איכות כמו בשנים הראשונות שבהן הפיקה תוכן עצמאי. אבל, מדי פעם מצליח משהו לשבור את הסטטיסטיקה הגרועה שלהם, כמו הסדרה החדשה “Blue eye Samurai”. לטעמי, מדובר בצפיית חובה ובאחד הדברים הכי יפים ויזואלית שיצאו באנימציה מאז “Samurai Jack” ואולי בכלל”.

אחרי שסיימתי את כל 8 פרקי הסדרה (או מה שמסתמן כעונה הראשונה של מה שאני מקווה שימשך לנצח) אני עומד לחלוטין מאחורי אותו פוסט.
“Blue eye Samurai” היא כנראה הדבר הטוב ביותר שענקית המדיה הזו חתומה על הפקתו מהזמן האחרון, ואחד הדברים הטובים ששנת 2023 המקוללת הצליחה לספק.

את הסדרה יצר התסריטאי\מפיק מייקל גרין יחד אשתו אמבר נויזומי.
גרין (לו יש שורשים יהודים-ישראליים) חתום על לא מעט פרוייקטים במסך הקטן וגם הגדול, ביניהן סדרות כמו “סמולוויל”, “גיבורים”, “אלים אמריקאים” וסרטים כמו “לוגאן”, “הנוסע השמיני: קובננט”, “בלייד ראנר 2049” וגם כל סרטי הרקול פוארו של קנת בראנה. זו אמנם לא פילמוגרפיה שאני נופל ממנה במיוחד, אבל כמו שאמרתי, הסדרה הזו מצליחה להתעלות לספירה חדשה לגמרי של יצירה טלוויזיונית.

הרעיון לסדרה עלה אצל הזוג אחרי הולדת ביתם המשותפת, ילדה ממוצא מעורב בעלת עיניים כחולות. נויזומי, בעלת השורשים היפניים, התרשמה מהדמות אותה מגלמת השחקנית מאיה ארסקין בסדרה “PEN15” כמתבגרת ממוצא אתני מעורב החווה קשיים בארצות הברית, הזדהתה איתה והחליטה כי ארסקין מתאימה בדיוק לגלם את מיזו, הסמוראית מעורבת הדם.

העלילה מתרחשת ביפן של אמצע המאה ה-17, תקופת אדו החביבה על מספרי עלילות השוגונים והסמוראים. תקופת אדו היא תקופה משמעותית בתולדות יפן, כמעט תקופה שבאה אחרי כמאתיים שנים של חוסר היציבות של תקופת סנגוקו ולפני המהפיכה התרבותית הענקית של תקופת הרסטורציה של מייג’י במאה ה-19.
תקופת אדו נמשכה כמעט 300 שנים , בהן יפן תחת שלטון השוגונים של שבט טוקאגווה (שהתקופה לפעמים נקראת על שמם) הביאו את יפן ליציבות שלטונית ופריחה תרבותית, לצד סדר מעמדי נוקשה, התסגרות וניתוק מהעולם החיצוני.
השליטים השוגונים של טוקוגאווה קבעו את שלטונם בעיר אדו (כיום טוקיו) והפכו אותה לעיר הבירה במקום קיוטו. הם קיימו שיטה שלטונית פאודלית כאשר תחתם שולטים ואסלים מקומיים, ראשי שבטים מקומיים (דאיימיו), שהיו כפופים אליהם והחזיקו באבירים סמוראים משלהם כדי לכפות את כוחם על שאר האוכלוסיה, שברובה הורכבה מאיכרים. כמו שהזכרתי, תקופת אדו זוכה לאזכורים תכופים בתרבות הפופולרית, בסרטים כמו “שבעת הסמוראים”, “יוג’ימבו”, “זטואיצ’י” ,”47 הרונין”, מאנגות פופולריות כמו “Lone Wolf and Cub”, Blade of the Immortal”, “Samurai Champloo” וגם “Ninja Scroll”. במערב התקופה זכתה להכרה עצומה אחרי פרסום הספר והסדרה “שוגון”, שבימים אלה זוכה לגרסה מחודשת.

על הרקע הזה אנו נחשפים לדמותה של מיזו (מיה ארסקין), סמוראי נודד במסע נקמה, הלובש משקפיים כהות כדי להסתיר את צבע עיניו החריג.
זה לא הדבר היחיד שמיזו מסתיר, כי לא רק שהוא בן תערובת הנחשב לסוג של מפלצת בעיני העם היפני המסוגר בעצמו, אלא שחמור מכך – הוא גם אישה שנאלצת לפלס את דרכה בתוך חברה פטריאכלית שמרנית. מיזו מחפשת ברחבי יפן אחרי 4 הגברים הלבנים האירופאים היחידים שהיו בזמן לידתה, על מנת להרוג את כולם ולנקום על כל השנים בהם גדלה בתור “שד\מפלצת”, חריגה בלתי נסבלת בחברה היפנית.

מיזו מנסה להתחקות על עקבותיו של אבייג’ה פאולר (לא אחר מסר קנת’ בראנה), מעין גרסה לברון הארקונן מ”חולית” – הר אדם מפלצתי, שניחן בתבונה אסטרטגית מושחזת כשם שניחן בפיזיות ברוטאלית אכזרית.
המסע החד מימדי של מיזו, אשר מנסה להשיג מידע אודות מיקומו של פאולר,
הופך למעניין יותר כאשר לחייה נכנסות דמויות חדשות – נער כפרי חסר ידיים בשם רינגו שחולם על גדולה (מאסי אוקה, “גיבורים”ׂ), סמוראי שחצן בשם טייגן (דארן ברנט) אשר מתכנן להנשא לנסיכה אקמי (ברנדה סטאר) בתו של הדאיימיו המקומי , הלורד דאייצ’י (פטריק גלאגר).
ככל שהפרקים מתקדמים, סיפורי הרקע של מיזו והדמויות שסביבה נחשפות טיפין טיפין, ומה שנראה כמו עלילה חד מימדית הופכת למרתקת כאשר דמויות שוליות לכאורה מקבלות עומק לא צפוי.
נחשף לדמויות כמו היועץ סאקי ׁ(בקולו של לא אחר מג’ורג’ טאקיי הוותיק), יוצר החרבות מאסטר אייג’י (קארי היריוקי טאגווה), מאדאם קייג’י (מינג נה וון) ועוד. הסדרה מעניקה לדמויות שלה קשתות ארוכות של התפתחות (והתפקחות), כאשר כמעט כל דמות מקבלת טיפול רגיש ואוהב שמביא את הצופים להזדהות לאו דווקא עם הפרוטגניסטית.
מבחינתי, פרק 5 הקרוי “האגדה על הרונין והכלה” ראוי לציון במיוחד, מאחר חושף חלקים נרחבים מסיפור המקור של מיזו בפעם הראשונה, יחד עם עלילת משנה אלגורית המשתמשת בתיאטרון הבובות המסורתי היפני “בונראקו” (Bunraku 文楽), שהיסטורית הפך לפופלארי במיוחד בתקופת אדו. שני הסיפורים המקבילים נשזרים אחד בשני בקפדנות לאורך כל הפרק, עד הסיום המפתיע.
בכלל, הסדרה מקפידה לשים דגש גדול על המאפיינים התרבותיים היפניים, והתוצאה מרהיבה במיוחד מבחינה ויזואלית.
כאשר עלו הכתוביות בסיום הפרק האחרון, אשתי, שצפתה עימי יחדיו בסדרה (למרות האלימות השופעת), פשוט אמרה: “וואו. זה היה מדהים”. ולי לא נותר אלא להסכים עימה, ולא רק מהסיבות שבדרך כלל מסכימים עם האישה.

הסדרה נהנית מאנימציה איכותית ברמה גבוהה מיוחד, שהיא שילוב של אנימציה ממוחשבת שעוברת עיבוד כך שתראה כמו אנימציה ידנית, יחד עם רקעים בדו מימד. מדובר בטכניקה שהפכה פופולרית בשנים האחרונות עד שהגיעה לשיא בסרטי “מימד העכביש”, אבל האנימציה של “סמוראית כחולת עין” מקבלת ציון ענק לשבח על התוצאה.

זו גם חלק מהההחלטה המודעת של היוצרים לשים דגש על תוצרים מעורבים כמעט בכל שכבה של הסדרה – כמטאפורה למוצא המעורב של הדמות הראשית.
הדגש הזה חוזר גם במוזיקה , וכמו שמיזו נוצרה מעירוב בין מזרח למערב, המוזיקה בסדרה משלבת מוזיקה יפנית מסורתית יחד עם מוזיקה מערבית אנכרוניסטית מודרנית: קטע קרב אחד עושה שימוש מכוון בנעימת הנושא המקורית של “קיל ביל”, אולי כמחווה לסרט שכולו מחוות, עיבוד במוטיב יפני ל- For Whom The Bell Tolls של מטאליקה (בו כבר נעשה שימוש בסדרה מפורסמת אחרת של נטפליקס) שהופק ע”י המלחינה אמי דוהרטי במיוחד לסדרה, והיא עושה עבודה נהדרת לאורך כל הפרקים, עם מוטיבים מעניינים שמלווים את הדמויות לאורך הדרך.

אתם פשוט צריכים לפנות לכם את הזמן ולשבת לראות את “סמוראית כחולת עין” , כי גם ככה אין שום דבר טוב כרגע בטלויזיה (חוץ אולי מהעונה החדשה של “למען כל האנושות” שהתחילה עכשיו, אבל זה עניין אחר) וכולנו חייבים אסקפיזם משובח שמתרחש בזמן אחר ובמקום אחר.
סדרה מושלמת שמגיע לה ציון מושלם 5/5.