שנתיים לאחר ש”זה” הפך לאחת ההצלחות הגדולות ביותר של עיבוד לספרי קינג, גרף שבחים מרוב המבקרים ועל הדרך קטף גם את התואר “סרט בדרוג R המצליח ביותר אי פעם”, מגיע אלינו החלק השני. העיכוב בין שני החלקים נראה ממש תמוה ולא ברור מדוע 2 חלקי הסרט לא צולמו בבת אחת, אך אולי זו עוד אחת משרשרת ההחלטות התמוהות של אולפני “וורנר” בשנים האחרונות.
יותר מכך, הזמן שחלף הצריך שימוש בטכניקת “הצערה” דיגיטלית עבור השחקנים הצעירים של “מועדון הלוזרים”, הטכניקה שכבר ראינו את אולפני “מארוול” משתמשים בה בסרטי ה MCU מספר פעמים (בעיקר ב”קפטן מארוול”) ונראה אותה מבשילה לחלוטין (לפי הדיווחים) בסרט המתקרב של סקורסזה, בו נזכה לראות את דה נירו, פאצינו ופשי צעירים שוב.
הייתי חלוק בדעתי לגבי החלק הראשון – חשבתי כי המערכות הראשונות שלו היו מעולות, הקאסט הצעיר היה מדהים, אווירת סרטי הנעורים של שנות השמונים הייתה נפלאה. חלקו האחרון של הסרט, המערכה השלישית, שאמורה להיות הקליימקס הסופי, הייתה חלשה מאוד והשאירה טעם פחות טוב עם סיום ההקרנה. אין צורך להזכיר כמובן שאחת מהסצנות המשמעותיות ביותר בספר נעדרה מהסרט הראשון, אך אין סיכוי שסצינה כזו שקינג כתב באמצע האייטיז היתה מקבלת “אור ירוק” לצילום בימינו אנו, או אולי בכלל (אלו שקראו את הספר יודעים בדיוק על מה אני מדבר).
קיוויתי כי החלק השני ייקח את הדברים הטובים שהיו בחלק הראשון ויעלה אותם מדרגה כפי שמתבקש מהחלק המסיים את הסיפור האפי של קינג (בכל זאת, מעל 1000 עמודים שרבט הבחור). לצערי התבדתי ואני לא רואה את עצמי משנה את הדרוג שכתבתי בזמנו כדי להכליל בו את “זה חלק 2”, לצערי.
“זה חלק 2” מתאר את קורות חברי “מועדון הלוזרים” 27 שנים לאחר מאורעות הסרט הקודם, כאשר כל החבורה, למעט אחד, עזבו את דרי, העיירה המקוללת, התקדמו בחייהם ושכחו את המאורעות הנוראים שעברו בילדותם וגם את “זה”. אבל “זה” לא שכח אותם או את החשבון הלא סגור שיש לו איתם. “זה” קורא להם חזרה אל דרי בדרכו המזוויעה, כדי להתמודד איתו שוב.
הסרט לא מתעכב זמן רב בהצגת החיים הבוגרים של הגיבורים והדבר לדעתי בעוכריו, מאחר והוא לא מצליח לבסס את האמפתיה שהייתה לנו לשחקנים הצעירים בחלק הקודם. יתרה מכך, הסרט חוזר שוב ושוב אל קטעים של הקאסט הצעיר (ו”המוצער”) כדי להזכיר לנו כמה חיבבנו את השחקנים האלה בסרט הקודם.
השחקנים המבוגרים לא עושים אפילו חצי מהעבודה המוצלחת שעשה אנסמבל השחקנים הצעירים בחלק הראשון וחבל. נכון, אמנם ג’יימס מקאבוי וג’סיקה צ’סטיין (ביל דנברו ובוורלי מארש בהתאמה) נמצאים פה, אבל כאשר התסריט לא מספק להם יותר מדי תוכן, הם בעיקר משמשים אביזרי במה מפוחדים עבור מחלקת האפקטים המיוחדים.
אתם כמובן מוזמנים להתלהב מהופעתו של ביל היידר כדמות הליצן העצוב (סליחה על משחק המילים) והבדחן התמידי ריצ’י טוזייר, אבל אותי הוא השאיר די אדיש ואפילו שעמם אותי ככל שהסרט נמתח. עיקר תפקידו מסתכם בזריקת איזה פאנץ’ פה ושם ולהעליב את הדמות של ג’יימס רנסון, אשר הצליח להפתיע יותר משותפיו למסך כאדי קספברק ההיפוכונדר הרדוף ע”י עברו וכל פוביה אפשרית.
השחקן ג’יי רייאן (בן הנסקומב) היה המיותר ביותר מבחינתי והסתכם בלהיות פרצוף יפה, ממש עוול לדמות המקורית שהייתה חלק הרבה יותר משמעותי בקבוצה. אולם העוול הגדול ביותר בסרט נגרם לדמות של מייק הנלון (השחקן אייזה מוסטפה), כאשר הוא מוצג כנוכל, ספק מעורער בנפשו וגם כזה שיהיה מוכן לסכן את חבריו עבור האובססיה שלו, עיוות קטסטרופלי להנלון שמופיע בספר. משום מה, השחקן הטוב ביותר ב”זה חלק 2″ היה הסופר עצמו (חכו לקמאו שלו), ואני אומר את זה מתוך הבנה שסטיפן קינג לא ניחן ביכולות משחק מדהימות…
הערת אגב: זו הפעם הראשונה למיטב זכרוני שקינג מופיע בסרט קולנוע המבוסס על כתביו מאז “Sleepwalkers” האיום משנת 1992. הוא הופיע לא מעט פעמים לאורך השנים בשלל עיבודי הטלוויזיה שלו, כולל “מר מרצדס” מלפני שנתיים, אבל לא על המסך הגדול.
חלק מהדמויות, אשר הינן חלק חיוני לקידום העלילה של הספר, כמו אודרה אשתו של ביל או טום בעלה האלים של בוורלי – מוצגות לשנייה ואז נעלמות (אולי נחתכו בעריכה). אפילו דמותו של הנרי באוורס, גם הוא חלק משמעותי, משמשת רק כדי להוסיף איזה “ג’אמפ סקר” רנדומלי ולא על מנת לקדם את העלילה. אם כבר הזכרנו “ג’אמפ סקרס”, מהר מאוד מבינים שזה בגדול מה שיש ל”זה חלק 2″ להציע מבחינת קידום העלילה,”ג’אמפ סקר” רודף “ג’אמפ סקר” והשטיק הזה מתחיל להיות מתיש במיוחד כאשר הבא יגיע בעוד 3…2…1… הנה זה.
ו”זה”. ועד פעם “זה”, מעוות לצורה אחרת עם מלא שיניים. אל תבינו אותי לא נכון – ההפחדות עשויות לעילא ולעילא, אבל כאשר זה מה שנשאר מבחינת תסריט, האורך המופרך של הסרט (בחייאת,כמעט 3 שעות) הופך למיותר במיוחד. דבר נוסף, כאשר המסע של “הלוזרים” המבוגרים אל טראומות הילדות שלהם הופך לגאג ויזואלי שטוח במיוחד שבו כל דמות חייבת “למצוא את הפריט” שלה, כמו איזה משחק קווסט סוג ד’, הסרט הופך לחסר תחכום ואפילו מטופש, במיוחד כאשר התסריטאי זורק לשם שבט אינדיאנים “בשביל האותנטיות” או משהו. זה כבר ממש זלזול באינטליגנציה.
הדבר שעומד בעוכריו של “חלק 2” יותר מכל, הוא האופן שבו הוא כתוב וערוך, אופן, שבעצם הופך את הצורך בקיומו של החלק הראשון למיותר לחלוטין. “זה חלק 2” חוזר, לועס ודוחף לגרון את כל המידע שהיה קיים בחלק הראשון שוב (ואז שוב, ושוב, ושוב), ללא שום ערך מוסף, וכדי להוסיף חטא על פשע הוא טוחן את המוטיב של “לוזרים נשארים לוזרים” על ידי שימוש בקריינות של שלל דמויות לכל אורך הסרט, כך שאפילו הצופה האוויל ביותר יקום ויצעק:” חלאס! הבנתי כבר! חפרתם”.
“זה חלק 2″ מצליח להפריז לא רק באורך הקולנועי שלו, אלא בכל אחד מהאלמנטים שלו. הבמאי אנדי מושטי לא מצליח לגלות איפוק בהעברת המסר שלו: במקום לבחור באופציה של הליטוף המטאפורי בעזרת נוצה קלילה, הוא יבחר בפטיש של 10 קילו ישר לגולגולת- בכל נקודה דרמטית עוצמת הפסקול תעמוד על 11 מתוך 10, סקאלת הצבעים תקבל קונטרסט מוקצן, ההפרדה בין אור וצל תהיה מופרכת והעריכה תרד לחלוטין מהפסים.
בלב כבד אני מעניק ל”זה חלק 2” ציון סופי של 2 כוכבים בלבד, בעיקר עבור ערכי הפקה גבוהים.
ציון: 2
