כאשר שומעים את שילוב המילים DC יחד עם “סדרת טלוויזיה” או “קולנוע”, הדבר הראשון שעולה לראש הוא, שמדובר באיכות ירודה עד גיחוך לא מצחיק. “הטיטאנים”, הכותר הקבוצתי של עוזרי הגיבורים של DC, הגיע אל המסך הקטן בשנות האלפיים המוקדמות בצורתו המושלמת והבלתי נשכחת, סדרת אנימציה שמשלבת לא רק אלמנטים של אנימציה יפנית פופולרית ואנימציה אמריקנית, אלא גם את הז’אנרים של אימה, קומדיה, דרמה ומתח, לצד סדרת ילדים.
לאחר חמש עונות בוטלה הסדרה, לטובת גרסא “מתאימה יותר לילדים”, ו”כוח הטיטאנים” נולדה. מליוני מעריצים ברחבי העולם בכו על העיוות המיותר לסדרה כה אהובה בעוד מליוני צופים חדשים (מתחת לגיל 6 כנראה) התאהבו בגרסא החדשה והילדותית להחריד. מה עשו הבכירים במשרדי “וורנר”? החליטו לפתור את המשבר, ע”י לקיחת כיוון קיצוני אחר לכותר- אפל, אלים ובוגר הרבה יותר ממה שהכרנו.
בעוד פרסומים ראשוניים ופרק ראשון מעט עצל חזו שחורות עבור “הטיטאנים”, הסדרה הלכה ועלתה ברמתה באופן מפתיע ביותר. החל מכתיבה ועלילה מעניינת, דרך משחק מהנה של חלק מן הדמויות ועד לסצנות אקשן לא רעות בכלל. כאמור, בפרק הראשון נחשפנו לראשונה אל 3\4 מצוות הטיטאנים הנוכחי: דיק גרייסון, הידוע גם כרובין (ברנטון טוויטס), עוזב את צילו של איש העטלף ויוצא לעצמאות כבלש משטרתי ביום, ולוחם צדק סוציאופט בלילה.
משימתו הראשונה היא לחקור מקרה רצח בו מעורבת רייצ’ל רות’, הידועה גם כרייבן (טיאגן קרופט המוכשרת ביותר). במקביל, הפרק גם עוקב אחר קורי אנדרוז, סטאר-פאייר (אנה דיופ) הסובלת מבעיות זיכרון פרט לעובדה שרייצ’ל קשורה אליה בצורה מסויימת. אה כן, והפרק חותם עם שוט של גארפילד לוגאן, ביסט-בוי (ראיין פוטר) עושה שטויות באמצע הלילה. לחלוטין מובן לי מדוע חלק מהקהל לא התרשם כלל. למרות זאת, הינה כמה מילים מעודדות על עתיד הסדרה, שעכשיו הוא כבר עברה וסקירה של פרקים 2 עד 4.
הסקירה, כמקובל, כוללת ספויילרים:
פרק 2- הנץ והיונה
דיק, שמנסה למצוא פיתרון עבור רייצ’ל, מחליט ליצור קשר עם קולגות וותיקות שלו מימי הלחימה בפשע. כאן נכנסים לתמונה האנק הול- הוק (אלן ריצ’סון) ובת זוגו דון גריינגר- דאב (מינקה קלי). אציין כבר עכשיו שאחד הדברים הקטנים, אך מצויינים שהעלו לי את רמת האיכות של הסדרה, היא האופן בו דיק פשוט שולף מכשיר נייד ועובר על רשימה של גיבורי על וותיקים. רצף השוטים הבודדים הללו לבד נתן תחושה של סדרת גיבורי על, פוסט עלילתית ממש כמו ספרות מעריצים הכי קלילה ומדויקת.
מבחינת הסיפור מדובר בנקודת הפרישה של חלק מהדמויות הללו כך שאין המון אקספוזיציה או סיפורי מקור והמקום נשמר למסתורין שמסביב. מעולה ולא פחות. דון והאנק, העומדים לפני פרישה מוחלטת, ניצבים בפני הדילמה של האם לעזור לדיק לטפל ברייצ’ל, שכן הם רוצים בעתיד להקים משפחה, ודיק לא מבין כלום בלגדל ילדה (מישהו בורח מתסביך האב המאמץ שלו).
לאחר סצנת אקשן יפיפייה ומדממת, אלימות ותוכן למבוגרים, החבורה נתקלת בנבל התורן- המשפחה הגרעינית. חוליית סוכנים רצחניים במסווה של תא משפחתי, שנשלחת לתפוס את רייצ’ל ולהביאה אל נבל הצללים של הסדרה. בעוד שבקומיקס, המשפחה היא קבוצת אנדרואידים תמימה, הטיפול שקיבלו בסדרה הוא מרענן וכייפי, גם אם נדחק לקיצון האלים והפסיכופתי.
במקביל כמובן- קורי ממשיכה לחפש אחר תשובות ולא לאט מגלה יכולות חדשות של שפה וזיכרונות שחוזרים אליה. מי שדווקא יצרה הכי הרבה הרמות גבה במהלך חשיפת הפקת הסדרה, הופכת להיות אחת הדמויות הכי מהנות בה, ומוכיחה שהמראה כלל לא משנה, אלא המשחק והאופי עושים את הדמות.
פרק 3- מקורות
לאחר שרייצ’ל נחטפת בידי המשפחה הגרעינית, והוק ודאב יוצאים מן התמונה לטובת בית חולים, דיק יוצא למבצע חילוץ, לצד זיכרונות מהילדות שלו באחוזת ווין. בעוד הפרק משודר לראשונה, ג’ואל שומאכר חווה כאבי בטן לא ברורים אך קשים, בעוד הצופים מקבלים סיפור מקור לדמותו של רובין כמו שלא ראינו מעולם! חד! קליל! אנושי! ומדוייק (עם אפקטים מעט מוזרים של נדנוד בין ענפי עץ, אבל היי, היה חושך).
במקביל, מי שמחלצת את רייצ’ל מידיי המשפחה הגרעינית, היא קורי, שלא מתביישת לפחם אדם בפומבי. השתיים יוצרות חיבור טבעי של כוח נשי ויוצאות לחפש אחר מקום מבטחים מעברה של רייצ’ל. ובתקווה להחזיר לקורי חלק מזכרונה האבוד. כבר אמרנו שלפרק קוראים “מקורות”? מעולה. כי לא רק רובין מקבל טעימה מסיפור המקור שלו. לראשונה אנחנו מקבלים התייחסות גם לאביה המסתורי של רייצ’ל, בסצנת השיחה של דוקטור אדמסון עם שרידי המשפחה הגרעינית.
שוב, מדובר בכתיבה כה פשוטה של מונולוג שטני גנרי, שמועבר בצורה כל כך חלקה כחלק מהסיפור, שלרגע שכחנו שרצינו לשנוא את הגרסא הזו של הטיטאנים. ובנוסף לכל זה, מקבלים גם טיפונת מידע על קורי בצורת מחסן הראיות שלה. העובדה שהעלילה נפרמת באיטיות לא רק גורמת לרצות לראות עוד, אלא ממש נותנת כאן הזדמנות לפתח את הדמויות הללו בצורה שטרם ניסו על המסך. אך איפה ביסטבוי אתם שואלים?
פרק 4- דום פטרול
כאן העניינים מתחילים לצנוח מעט. הפרק ממשיך את סיפור בריחתה של רייצ’ל מבית היתומים והמפגש שלה עם גאר. הטיפול בדמותו של ביסט-בוי, איך לומר, מאוד מאכזב. לא רק שהאפקטים סביב הדמות שלו דלים מאוד ומרגישים לא גמורים, מבחינה עלילתית הוא הופך רק לנמר. הוא ביסט-בוי! הוא אמור להפוך לכל חייה שהוא מסוגל לדמיין! גאר לוקח את רייצ’ל לפגוש את “התא המשפחתי” שלו. חבורה של “כשלים רפואיים מאותגרים רפואית” שאותם נכיר בתור “הדום פוטרול” בסדרה שתעלה גם בקרוב.
למעט נערת הגומי (אפריל בובלייה) אף אחד מחברי הפטרול לא מציג את כוחותיו, וגם זה בקושי. אפילו ברנדון פרייז’ר, שמגלם רובוט ענקי, לא מדגים אף יכולת למעט לעמוד במקום. וכמו שהפרק מרגיש, כך גם הוא נגמר. מהר ובלי הרבה מאוד מידע או אקשן למעט “הכנה” לסדרה בת.
נכון לעכשיו נראה שהנוסחה לסדרת “הטיטאנים” היא פרק חלש, שניים טובים ואז שוב חלש. אך אם נתעלם ממעט אפקטים חלשים ודמות או שתיים שעוד אפשר “להציל”, נראה שיש כאן משהו חדש. חדש בכיוון טוב. בעוד שהמותג עבר משלמות לזוועה, לסדרה הזו יש את הפוטנציאל להביא את הטיטאנים אל מרכז הבמה ואפילו לעקוף את “ליגת הצדק” (לא עבודה כזו קשה, אבל עדיין).
ציון משוכלל לשלושת הפרקים: 4
