גם השבוע התאספנו, ישבנו, קראנו וכתבנו על כמה מחוברות הקומיקס שקראנו לאחרונה. אך לפני שתמשיכו בקריאה, נגלה כי הביקורות כוללות ספוילרים לחוברות (ובחלק מהמקרים לכל מיני אירועים שהיו לאחרונה במרוול). המהדורה הנוכחית, כולה מרוול.
קפטן אמריקה #1 – כתיבה: טה-נהיסי קואטס, אומנות: לייניל פרנסיס יו, הוצאת: מרוול, כריכה: אלכס רוס
Make (Captain) America Great again… maybe
לפני כשנה כתבתי כאן על החוברת המקדימה לאירוע SECRET EMPIRE שהחל בחוברות “קפטן אמריקה: סטיב רוג’רס” (ועליהן תוכלו לקרוא כאן). בזמנו הכותב ניק ספנסר הפך את קפטן אמריקה לסוכן היידרה, או לפחות קפטן אמריקה שוכנע כך על ידי התערבות של קובייה קוסמית, בעלת תודעה, ממיני-אירוע שהתרחש לפני כן. האירוע עצמו עבר ונשכח וקשה לומר שהייתה התלהבות גדולה ממנו. חלק מזה אפשר לזקוף לסיפור שלא היה קוהרנטי ולא היה כתוב טוב, ואפשר לזקוף את זה לעובדה שהתרחשו הרבה אירועים במקביל ביקום מארוול בזמנו, ואולי בכלל הבעיה היא הפגיעה בדמות כל כך חשובה וכל כך אייקונית כקפטן אמריקה.
באותו אירוע, קפטן אמריקה הפך למנהיג היידרה, וכך הארגון הרשע כבש את ארצות הברית. קפטן אמריקה, שטוף המוח, הנהיג את הארגון ביד רמה כמנהיג העליון עד שסטיב רוג’רס, לא שטוף המוח, הגיח ממקום לא ברור ונלחם בבן דמותו. סטיב רוג’רס “הטוב” ניצח וכלא את בן דמותו הרשע בכלא שמור היטב (?). מיד לאחר אותו אירוע החלה ריצתו הקצרה של מארק ווייד על הדמות, עם אומנות מאוד רטרו של כריס סמני ובה קפטן אמריקה מטייל לו ברחבי אמריקה ומנסה למצוא את מקומו מחדש.
כעת, בהתחלה מחודשת, אנו מקבלים את קפטן אמריקה שעדיין מנסה להבין איך להחזיר את האמונה של האנשים בו, איך הוא משתלב בעולם, עכשיו, שהרקורד שלו הוכתם לנצח והאם בכלל אפשר להציל את ארצות הברית השבורה? הסיפור הזה נראה כהופקד בידיו של האדם המתאים ביותר לשלב הזה של הדמות והמקום שבו היא נמצאת.
טה-נהיסי קואטס, סופר פוליטי ותיק ועטור שבחים, שהחל להתעסק גם בקומיקס ובדיוק סיים לכתוב עבור “הפנתר השחור”, נראה כאילו הוא מתכנן להשתמש בקפטן אמריקה, הדמות ה-כ-י אמריקאית, כדי להעביר ביקורת נוקבת על המקום בו החברה האמריקאית נמצאת כיום. טה-נהיסי לא מתלהב מנשיא ארה”ב, בלשון המעטה. בחוברת הראשונה יש הרבה ביקורת על דונלד טראמפ, גם אם מאוד מרומזת. ניתן לצפות בסרטון של טה-נהיסי על טראמפ כאן.
לא סתם ה-“נבל” הראשון בו נתקל קפטן בחוברת הזו הוא Nuke, או לפחות צבא של סייבורגים בדמותו. גם כאן נראה שהבחירה אינה מקרית ומסמלת את הביקורת של טה-נהיסי על החברה האמריקאית שכן Nuke הוא לא רק האנטיתזה לקפטן וגם הוא לובש בגאווה את דגל ארה”ב כקעקוע על פניו. ניוק גם שודרג, שונה, אולץ ונפגע על ידי ממשלות ארה”ב השונות לאורך השנים והפך ללא יותר מאשר בובה של הממשל.
הכאוס שולט כעת בוושינגטון לאחר אירועי סיקרט אמפייר וכל החוברת עולה השאלה “מי הוא בעצם הרשע ואיך מגדירים זאת?”. טה-נהיסי מתחיל מאוד בעדינות את הסיפור שלו, זורק כמה רמזים, פונה בעיקר לצד האנושי של הדמויות ופחות לאקשן. אגב, כתיבת הביקורת הזו נעשתה תוך צפייה ב-“קפטן אמריקה 2: חייל החורף” וההתכתבות איתו היא מדהימה. בהחלט מומלץ לעקוב אחרי הריצה הזו, יש לי הרגשה שהיא תהיה מאוד אידיאולוגית ותיקח את הדמות של קפטן למקומות חדשים.
ציון: 4 (עידן בז’רנו)
Deadpool Assassin #1+2 – כתיבה: קולן באן, אומנות: מארק באגלי, הוצאה: מרוול
קולן באן (“אקס מן בלו”) מאחד כוחות עם מארק באגלי (“אולטימט ספיידרמן”) בריצה החדשה של הדמות הפופולרית לעייפה, הלא הוא הרוצח השכיר בעל הג‘ורה, דדפול. הריצה מתרכזת בקריירה של דדפול כרוצח שכיר ומראה אותו מתמודד נגד המון איומים מכל מני גוונים, מצבאות של נינצ‘ות, לנבלים בעלי סופר מהירות, ועד לגרסאות פרווה לדוקטור אוקטופוס. ובתוך כל ההמולה הזאת, איפשהוא שם בפנים, יכול להיות, שבאן מנסה לתת לדדפול קצת עומק… אולי. האם הוא מצליח? (ספויילר: לא.)
קולן באן כתב בעבר את דדפול, משהו שבחיים לא הייתי מנחש אם הייתי קורא את החוברת הזאת מבלי הידע המקדים. הדרך שהוא כותב את דדפול כדמות מרגישה כאילו מדובר בכותב חדש שמנסה להוכיח את עצמו, ולכן הופך כל שורה שלו לבדיחה, ומילא אם היה מדובר בבדיחות מצחיקות… אבל זה לא המקרה… וזה בא ממישהו עם חוש הומור די מגוון.
בערך כל דבר שיוצא מהפה של דדפול הוא ניסיון להצחיק, ומלבד שורה אחת בחוברת השנייה אני לא חושב שצחקתי אפילו פעם אחת. לא קראתי את היצירות האחרות שבאן כתב על דדפול ( בעיקר סדרת deadpool kills), כך שאז אין לי בסיס להשוואה, אבל אם לשפוט לפי החוברות שלפנינו, אין לבאן טייק מעניין או אפילו משעשע ברמה סבירה על הדמות. הוא פשוט נותן לו שורות של אנשים להרוג בדרכים יצירתיות ומנסה להשחיל את הכמות הכי גדולה של בדיחות שהוא יצליח להכניס ב- 24 עמודים. כשמדובר בבדיחות, האיכות יותר חשובה מהכמות. בדיחה אחת טובה זוכרים, עשרים בדיחות משעממות לא יעוררו בקורא שום דבר.
יש רגעים בשתי החוברות שהרגישו כאילו באן מנסה לתת לדדפול קצת יותר עומק מאשר רק להיות ליצן רוצח, אבל קשה להאמין שהנסיונות האלו ילכו רחוק. בחוברת הראשונה דדפול מגלה שחבר שלו, וויזל, הבחור שגם משיג לו את הג‘ובים, התחתן בלי לספר לו. תגלית זאת בשילוב עם הרהורים של וויד על פרישה עושים את הרושם שאולי נראה את דדפול שוקל מחדש את דרכו בחיים, ואולי אפילו ינסה לחשב מסלול מחדש. לפחות זה מה שבאן מנסה לרמוז.לצערי אני לא מאמין לו אפילו לרגע.
בחוברת השנייה דדפול עושה כמה החלטות לא צפויות כדי להפגין שיש לו מצפון מוסרי כלשהוא, שלכאורה מפריד בינו לבין סתם רוצח שכיר רגיל. אני מודה שזה נחמד לראות ניסיון לתת לדדפול קצת יותר עומק כדי שיהיה יותר ממכונת בדיחות והרג שהוא לפעמים הופך אליה, אבל לצערי גם הניסיון הזה טובע בים של בדיחות בינוניות, המון אקשן (דווקא אקשן לא רע, אני אגיע לזה אחר כך). אולי הניסיון לתת לדדפול יותר עומק ועניין היה עובד יותר טוב אם באן היה משקיע קצת יותר בעלילה, במקום לשקוע עמוק מדי בפוזה של “חה חה! דדפול כזה מצחיק ואלים, איזה קטעים!”. זה בסדר לתת לדדפול להיות בן אדם מדי פעם. זה יכול אפילו להיות מרענן.
מארק באגלי צייר את מרבית הריצה על “אולטימט ספיידרמן”, אחת מהריצות האהובות עליי אי פעם, כך שאני מודה שיש לי חיבה מיוחדת אליו. ובאמת שהוא עושה עבודה מצויינת כאן. סצנות האקשן, למרות שלא תמיד ברורות (ולפעמים מבלבלות בחוסר ההמשכיות שלהם), הן עדיין זורמות, כיפיות, ויפות מאוד. היו רגעים שהאקשן מאוייר כל כך טוב שזה גרם לי כמעט לחשוב שמדובר בקומיקס טוב.
סך הכול, למרות אומנות יפה, אקשן כיפי, וכמה ניסיונות כושלים להפוך את דדפול למעניין, אין באמת שום דבר חדש שווה או אפילו מבדר במיוחד בשתי החוברות הראשונות של הריצה. אלא אם אתם מעריצי דדפול מושבעים שפשוט בולעים כל דבר דדפול, אני ממליץ לכם לדלג.
ציון 1.5 (בניה שגיב)
The Immortal Hulk #2 – כתיבה: אל יואינג, אומנות: ג’ו בנט, צביעה: פול מאונטס, הוצאה: מרוול
החוברת השנייה בסדרה החדשה, The Immortal Hulk ממשיכה את הקו האימתי של החוברת הראשונה. וכמו החוברת הראשונה, נראה כי יש כאן סגנון שחוזר על עצמו, העמודים הראשונים מוקדשים להירהורים פילוספיים על החיים ומשמעותם פרי מוחו המאוד לא שקט של ברוס באנר. ואז, בערך בעמוד 10, הוא נתקל ב”תעלומה” מסתורית ומוזרה (במקרה הזה מקרי מוות לא מוסברים שאל אנשי העיירה הקטנה בה הוא מבקר) ולקראת השליש האחרון של החוברת, כאשר הלילה יורד וההאלק מתפרץ, אנחנו מקבלים קצת אקשן מהול בדרמה לא קטנה, לפחות במקרה שלפנינו.
לא נכנס למהות הדרמה מכיוון שהיא כן מעלה שאלות על החיים, על המוות, על הרצון שלנו להיות אלמותיים והמחיר שמשלמים הקרובים אלינו (לפעמים בנים או נשים) במסע האישי שלנו לפצח את מהות החיים.
היו שני דברים שקצת צרמו לי בחוברת הזו, האחת היא העובדה שההאלק, לא ברוס באנר, עומד ומחליף מחשבות פילוסופיות עם ה”נבל” של החוברת. לא נראה לי כל כך אמין, אבל החלקתי. לעומת זאת, יש כאן שאלה פילוסופית ומוסרית על מהותו של ההאלק (שאינו מצויר כגיבור כלל). לאור העובדה שלאחר מאבק קצרצר, ההאלק משאיר את אויבו חסר גפיים לחלוטין (הוא פשוט עקר לו את הידיים והרגליים) בתחתית תהום… חי… לנצח.
עדיין, יואינג מצליח לשמור על קריאה מעניינת שמעלה שאלות ומצליח ליצור סיפור רקע מעניין לנבל שבראשו שאלות מוסריות. וכמובן, שהפריים האחרון של החוברת אומר לנו ללא ספק… המשך יבוא.
ציון: 3.5 (אלון רוזנבלום)
