ביקורת, "מותו של סופרמן"- אז מה אם היינו שם?

אומרים שסוס מנצח לא מחליפים, גם אם הסוס הזה הוא בן 80 (השנה) וכל סיפור אפשרי שלו נטחן עד דק. אבל היי, סופרמן הוא הארכיטיפ של גיבורי העל באשר הם ואת זה אי אפשר לקחת ממנו. מה שכן אפשר לקחת ממנו, זה את המקוריות בסיפורים שלו.

הארק הסיפורי "מותו של סופרמן" (the death of superman) נכתב אי שם בשנות ה90 והציג לראשונה את הרעיון שהאיש הבלתי מנוצח, ינוצח סופית. מאז כבר הספקנו לראות את אלמנט הגיבור המקריב עצמו אצל שלל גיבורים, גם לא מעולם הקומיקס, אך אצל סופרמן העניין שונה לחלוטין. שוב ושוב יוצרי הסיפור, הדמויות, הקומיקס והסרטים מנסים להעביר את המסר של "מות התקווה" שכן סופרמן הוא לא רק גיבור על, אלא גם מה שמסמל את ההאחזות בעתיד וורוד יותר.

לפני קצת יותר מעשור (ב-2007 ליתר דיוק) היה זה ברוס טים שניסה להמחיז את הרעיון של סיפור מותו של סופרמן, דרך אנימציה והשתמש בגל האהדה לסדרה המצויירת, עשור וקצת אחר כך, זאק סניידר ניסה ב"באטמן נגד סופרמן" להשיג את אותו הדבר. לכן, הדבר הראשון שעולה לראש כשרואים את הטריילר ל"מותו של סופרמן" החדש, של ג'ייק קאסטרונה וסאם ליו, הוא כמובן תחושת "אוף, עוד פעם" אחת גדולה. אבל אחרי צפייה בסרט, אני חייב להודות שיש כאן משהו שונה.

מאז "פלאשפויינט", שהוצג לנו באנימציה, מרבית סרטי האנימציה של DC לא הצליחו להרשים במיוחד, גם לא בזכות העובדה שהם יצרו מעיין יקום סינמטי משלהם. "מותו של סופרמן" ממשיך את קו העלילה בהשראת ה-NEW52 שהתחיל עם "ליגת הצדק-מלחמה".

סופרמן (ג'רי אוקונל) שמנסה לאזן בין חייו כגיבור על ובין מערכת היחסית המתהווה עם לואיס ליין, ניצב בפני האויב החזק ביותר שהכיר כאשר דומסדיי נוחת על כדור הארץ ומתחיל להרוג כל דבר העומד בדרכו. כתמיכה כמובן ששאר חברי ליגת הצדק מצטרפים, בתוספת ג'ון ג'ונס והוקמן, שלא היו חלק מהליגה בסרטים הקודמים.

מערכת היחסים בין סופרמן וונדרוומן (רוסריו דוסון) מוזכרת בקצרה ותורמת למעט הכימיה בין הדמויות, הקשרים המשפחתיים של באטמן (ג'ייסון אומארה) מוזכרים כדי להזכיר לנו את סרטי הטיטאנים שהיו חלק מהסדרה, וגם סייבורג (שימר מור) ואקוומן (מאט לנטר) מזכירים לנו קצת את החלקים שלהם בסדרה. כן, מעבר לקרב מול דומסדיי, שהוא מהות הסיפור, שאר הסרט מלא בחלקי פאזל.

ועדיין, הסרט, כמו הסיפור, הוא דרמה טהורה. העיסוק מתמקד בחיי אדם הנאבק בזהות, נאבק בבחירה, נאבק עד מוות תרתי משמע. זו מהות "מותו של סופרמן" והיא מועברת מצוין בסרט הזה. בין השיחות של קלארק קנט עם הוריו על משמעות תפקידו, השיחות עם הליגה כסופרמן, הצגת הפן האנושי מאחורי כל אחד ואחת מחברי הליגה, כל אלו נעשים בצורה מדוייקת מבחינת כתיבה, והאנימציה התומכת כרגיל מצוינת.

בניגוד לעיבודים קודמים לסיפור, משהו בבניית העלילה בסרט הזה, הצליחה כמעט להביא לדמעה של אמפתיה. אין סימן יותר ברור מזה, להצלחתו של המספר. נכון, נשארים כאן המון רמיזות להמשך בניית היקום המצויר, נזרקים מלא אזכורים לדמויות עתידיות וקווי עלילה שכבר שכחנו, חלק מהטוויסטים הצפויים נעשים בצורה מאוד גנרית ואפורה (תסתכלו על קלארק בלי משקפיים, ואוו! זה סופרמן!), ועדיין, הסיפור קולע למטרה, ועובד מצוין.