זה לא סוד גדול שהקריירה של ניקולס קייג’ היא לא מה שהייתה פעם – השחקן המוערך בעל הייחוס המשפחתי המפואר שפעם נחשב לתו תקן איכותי, הפך לבדיחת התעשייה בשרשרת תפקידים מזעזעים בהם הוא מפורסם בעיקר “בזכות” משחק מוגזם, דבר שהפך אותו לכוכב “ממים” באינטרנט:
זה היה ברור שמישהו ימצא דרך לנצל בצורה מיטבית את המאגר הבלתי נדלה הזה של טירלול מופרך, והאדם הזה הוא הבמאי והתסריטאי בריאן טיילור, האיש שהשנה היה אחראי ללא מעט טירלול מסוג דומה, כשעמד מאחורי העיבוד הטלוויזיוני לקומיקס “Happy” של גרנט מוריסון.
“אמא ואבא” הוא הסרט הראשון בו טיילור מפריד כוחות בפעם הראשונה מהבמאי-שותף שלו לאורך שנים, מארק נוולדין, שיחד יצרו בין השאר את סרטי “קראנק” עם ג’ייסון סטיית’האם, מותחן המד”ב הידוע לשמצה עם ג’רארד באטלר “גיימר”, והמשכון הקומיקס (שגם ידוע לשמצה) “גוסט ריידר: רוח הנקמה”, שבו כידוע כיכב קייג’.
זה די ברור שטיילור ונוולדין לא מתמחים בסרטים אינטלקטואלים במיוחד, אלא בסרטי אקשן מטופשים בעלי אוקטן גבוה – סימן ההיכר שלהם הוא צילום תזזיתי על גבול האפילפטי, עריכה אינטנסיבית ושימוש בהמון פעלולים פיזיים. בסרט הסולו שלו, אותו גם כתב, טיילור מצליח לשמור את סימני ההיכר וכבר מכותרות הפתיחה אנו מבינים שהסרט לא מתכוון לקחת את עצמו ברצינות רבה מדי, כאשר קטע הכותרות מעוצב גרפית כאזכור ישיר לסרטי הפאלפ של שנות השבעים, בעוד שברקע מתרחשת סצנה מחרידה שמלווה בקטע מוזיקלי עליז ודיסוננסי – שני אלמנטים שכאילו לקוחים מספר ההנחיות של קוונטין טרנטינו.
המשך הקריאה כולל ספויילרים לסרט:
העלילה עוסקת בזוג ברנט (קייג’) וקנדל רייאן (סלמה בלייר, “הלבוי”) יחד עם ילדיהם קרלי, המתבגרת וג’וש הצעיר יותר. יחדיו הם מהווים את אותה משפחה זעיר בורגנית, החלום האמריקאי מהפרברים כמו שהתרגלנו לראות, אולם ברור כי ההסתכלות העכשווית אינה תמימה כמו בעבר – הילדים הם חצופים וציניים בעוד שהמבוגרים מנסים להישאר מגניבים כדי להתחבר עם הדור הצעיר. הלכה יראת הכבוד.
קצת יותר מ -20 דקות אל תוך הסרט “כל הגיהינום פורץ” ומסיבה לא ברורה כל המבוגרים לפתע רוצים רק דבר אחד – להרוג את הצאצאים שלהם. מכאן והלאה אנחנו מקבלים את ניקולס קייג’ מפעיל מבער, משחרר בלמים ונכנס היישר למצב Full on ניקולס קייג’ – טירוף מוגזם ורצח בעיניים. מי שמצליחה להפתיע עוד יותר היא דווקא סלמה בלייר, השחקנית העדינה והשקטה הזו מרשה לעצמה גם כן להשתחרר לגמרי והכימיה שנוצרת בינה לבין קייג’ בחלק השני של הסרט היא… טוב נו – פסיכית.
כאשר הזוג רייאן מנסה לחסל את ילדיו במגוון שיטות וכלים, זה הזמן בו הקומדיה השחורה והמדממת הזו פותחת פתח לשלל סיטואציות מטופשות, מצחיקות ומוגזמות במכוון שקורעות קרע באריג המשפחתי העדין. ואם חשבתם שאתם סובלים מכינוסים משפחתיים – חכו עד שהסבא (לאנס הנריקסן שתמיד כיף לראות אותו) והסבתא יקפצו לבקר. יש לא מעט קטעי gore, אבל הם נבלעים בתוך הטרפת הכללית. אם כבר הזכרנו את “Happy”, מי שישים לב יוכל לזהות בסרט את מי ששיחק שם את “הסנטה הרע” (ג’וזף רייטמן) בתור המורה של קרלי וגם את גרנט מוריסון בכבודו ובעצמו בתור מומחה בטלוויזיה!
הסרט שייך לסרטי ה“נגועים”, תת ז’אנר של סרטי הזומבים, בהם בני אדם שנדבקו במחלה מסתורית מתנהגים מחוץ לקונטקסט החברתי המקובל. לכן, אפשר לראות גם ב”אמא ואבא” אלגוריה חברתית, בדומה ל“ליל המתים החיים” הקלאסי של ג’ורג’ רומרו. קיימת בו התייחסות לדואליות החבויה ביחסי הורים\ילדים, הקנאה הבין דורית שנובעת מהזדקנות ו”חילופי השלטון”, כאשר כל דור הוא בעצם “מוצר מתכלה” בעל תוקף מוגבל. הבעיה היא דווקא בסיום הסרט, שלא מצליח לסגור את הסיפור ונשאר עם פואנטה קצת מפוספסת. חבל.
הסרט הוקרן בפסטיבלים שונים לקראת סוף 2017 ויצא להקרנות מסחריות בינואר 2018 בארה”ב, כאשר הוא זוכה לביקורות חיוביות למדי מן המבקרים, בייחוד על הופעתו המופרעת של קייג’. את המוזיקה לסרט חיבר “מר ביל”, אמן אלקטרוני אוסטרלי.
אני בוחר להעניק לבידור הלא מתיימר שהוא “אמא ואבא” 3 כוכבים כי הוא היה משב רוח מופרך לחלוטין ומבדר ברובו, כאשר לזכותו עומדת גם העובדה שהיה קצר למדי – רק 83 דקות. כמובן, שאני מוסיף חייב להוסיף אזהרה חמורה: הסרט בהחלט לא מומלץ לנשים בהריון והורים טריים.
ציון:3
כדי לא להשאיר את האווירה עכורה מדי (בכל זאת, חג עכשיו) נשאיר אתכם עם קצת מוזיקה של “מר ביל”: