ביקורת, "טומב ריידר" – שוברת את הקללה

הרקורד של סרטים מבוססי מחשב הוא, איך להגיד? לא מוצלח במיוחד. בשנים האחרונות אנחנו רואים עלייה בתחום, עם סרטים כמו "סוכן 47", "וורקראפט" או, לא עלינו, "אמונת המתנקש", אך נראה שהם לא מצליחים לספק את הסחורה. מאז החלו לצוץ הסרטים מבוססי המחשב לפני 25 שנה! (כן, כן) עם "האחים סופר מריו" הנוראי משנת 1993, הוטלה על הז'אנר הזה מעין קללה שכוללת סרטים שהביקורת מכסחת על ימין ועל שמאל וסרטים שברוב המקרים, לא מצליחים להחזיר את ההשקעה ונכשלים.

לתוך הקלחת הזו נכנס "טומב ריידר" החדש, הסרט שמבוסס על הפרנצ׳ייז המוכר והוותיק, ואחרי שני סרטים מתחילת האלף בכיכובה של אנג'לינה ג'ולי, אנחנו מקבלים גרסה חדשה, שהיא ריבוט קולנועי המבוסס על הריבוט המשחקי שנעשה למשחק ב-2013. אז האם לארה קרופט החדשה הצליחה להיכנס לנו ללב ולשדוד משם שרידי עתיקות? התשובה קצת מורכבת.

המשך הקריאה כולל ספויילרים קלים, ממש קלים, לסרט:

"טומב ריידר" מציג לנו את לארה קרופט – בחורה צעירה שאביה נעדר כבר 7 שנים, ושאינה מסוגלת לשחרר מהחיפוש אחריו. היא עובדת בעבודות מזדמנות וחיה מהיד לפה, למרות שבאפשרותה לחתום על המסמכים המכירים בכך שאביה מת על מנת לזכות בירושה עצומה. בעקבות רמז חדש, לארה יוצאת למסע למצוא את אביה, וכמו כל קלישאה אפשרית, לגלות את עצמה מחדש על הדרך.

כשמסתכלים על הסרט כסרט שעומד בפני עצמו, הוא לא מחדש יותר מדי. הדיאלוגים והעלילה צפויים מאוד, המשחק אחלה, האקשן מגיע ללא הפסקה והפסקול מוסיף הרבה לאווירה המגניבה והמותחת של הסרט. אבל, ויש כאן אבל גדול – כשמסתכלים על הסרט כעיבוד למשחק מחשב, הוא עושה את העבודה הטובה ביותר שנעשתה עד כה (אף על פי שאם נודה על האמת – הרף לא כל כך גבוה).

838A6041.dng

אליסיה ויקנדר, או במקרה הזה, השחקנית זוכת האוסקר אליסיה ויקנדר (היא זכתה בפרס שחקנית המשנה על תפקידה בסרט "הנערה הדנית", 2016) נכנסת לנעליים הגדולות שהשאירה לה אנג׳לינה ג׳ולי כלארה קרופט. השינוי הזה מבורך – אחרי הרבה שנים בהן התרגלנו לראות את שודדת הקברים המפורסמת במכנס קצרצר וגופיה צמודה שמדגישה את היקפי הגוף חסרי הפרופורציות שלה, באתחול למשחק שנעשה ב-2013 קיבלנו לארה חדשה: פרופורציונלית יותר, אנושית יותר, אחת שאפשר להזדהות אותה.

לא עברו 5 דקות מהרגע שנכנסה ויקנדר למגפיה של קרופט, וכבר היא הוכיחה את עצמה כאחת שלא מפחדת לרוץ, לקפוץ ולכסח ישבנים באותם המגפיים. אל ויקנדר מצטרף דניאל וו כלו רן (לא להתבלבל עם קיילו רן), דייג שיכור שעוזר ללארה במסע, וולטר גוגינס כמתיאס ווגל, הנבל העיקרי של הסרט ודומיניק ווסט בפלאשבקים כאביה של לאראה, הלורד ריצ׳רד קרופט. כולם נותנים הופעה סבירה פלוס, סייד קיק גנרי עם מעט קאצ׳פרייזים, נבל גנרי עם לב קר ובעיות חדירה למרחב האישי ודמות אב גנרית עם סיפור לא פתור מאחוריה – בהתאם.

838A6190.dng

מה שבאמת מעניין בסרט הוא הכבוד שהוא עושה למשחק ובכך הוא עושה עבודה מדהימה. היו רגעים בו שכאילו הוצאו מתוך המשחק – משימות נגד הזמן, חידות היגיון, נשקים מיוחדים – השימוש של לארה בכל אחד מכלי הנשק שלה הגיע לידי ביטוי בסרט בצורה, מוזר להגיד, מרגשת. בכנות, היו רגעים בו שחשבתי לעצמי בראש "תלחצי X, תלחצי X, תלחצי X גאד דאמט!", ורגעים בהם כל כך התלהבתי מהדמיון שמחאתי כפיים (בשקט, כמובן). לא רק זה, אלא שהסרט גם נתן את הכבוד הראוי למשחקים הקודמים בסדרה: המלכודות הקלאסיות במשחקים הראשונים, כמו רצפה נופלת או בור עם חניתות מאיימות בתחתיתו או חידות על זמן קיבלו ביטוי גם בסרט. נכון, הסיפור לא היה נאמן לחלוטין למשחק – אבל טוב שכך. עיבוד צריך לחדש ולא להציג לנו בדיוק את אותו הדבר.

מה שטוב בסרט הזה הוא שהוא בלי אג׳נדה. להבדיל מ"וונדר וומן", שהציב את הנשים במרכז והתגאה בכך (שינוי מבורך לכל הדעות), "טומב ריידר" מציג לנו גיבורה שקל להזדהות איתה, שכיף להסתכל עליה כמודל לחיקוי, גיבורה שפשוט נמצאת שם בלי להתייחס למגדר שלה יותר מדי. היא פשוט שם, והיא פשוט היא. (חשוב לציין: בדומה ל"רוג אחת", גם כאן הגיבורה הראשית היא אישה… אבל לצערי, אפשר לספור את שחקניות המשנה על יד אחת.)

אם לא שיחקתם במשחק – לא תסבלו בסרט. אבל אם שיחקתם – טוסו לראות.

ציון: 4.5
ratings-film-4-half

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s