"למצוא יופי ביומיומי. לרומם את הבנאלי. להתרגש על ידי ז'אנר. אלו הדברים שאני מוצא כחיוניים לסיפור שלי". זהו ציטוט של גיירמו דל טורו, אחד הבמאים היחידים שעבורי כל סרט חדש שלהם הוא מקור לחגיגה.

דל טורו הוא במאי בעל חזון ייחודי אשר תמיד מתורגם לעושר ויזואלי מהמם על מסך הקולנוע.  אולם, הסרטים עתירי התקציב שאותם הוא מייצר בהוליווד, מרשימים ככל שיהיו, תמיד יעמדו בצל הסרטים האישיים והקטנים יותר שהוא עשה במסגרת עצמאית מחוץ לאולפנים הגדולים כמו "ילדים של אף אחד" וכמובן יצירת המופת שהיא "המבוך של פאן".

זו הסיבה שהידיעה על סרט חדש ועצמאי (תקציב של פחות מ-20 מיליון דולר וללא אולפן גדול) גרמה לי להתרגש – עוד סרט תקופתי שדל טורו מכנה "אגדה למבוגרים" ומתייחס אליו כפרויקט מאוד אישי. האם אזכה לראות ביצירה שתאפיל על "המבוך של פאן"?

כאן נכנסה תקופת המתנה ארוכה, ארוכה מאוד. "צורת המים" הוקרן בפסטיבל ונציה באוגוסט 2017 וגרף את פרס הסרט הטוב ביותר. רק בדצמבר האחרון הוא קיבל הפצה יחסית מצומצמת בארה"ב, בעיקר כדי שניתן יהיה להריץ אותו כמועמד מוביל בטקס האוסקר, הזכייה של דל טורו בפרס הבימוי ב"גלובוס הזהב" וערימת המועמדויות לאוסקר שבאה בעקבותיו גרמו לי לתסכול (ולא. לא התכוונתי לצפות בסקרינרים שדלפו לרשת. סרט של דל טורו צריך לראות במסך גדול ככל האפשר).

באיחור מכובד, "צורת המים" טפטפה גם אלינו ואפשר לצפות בו מעכשיו בקולנוע (והמפיצים דאגו כמובן, לחרבש את הסיכויים שלו כשהחליטו להוציא אותו מול "הפנתר השחור" שמן הסתם יגנוב את רוב תשומת הלב). האם ההמתנה הבלתי נסבלת, ההייפ ההיסטרי ושלל הפרסים שלו הם מוצדקים?  ובכן, לאחר שעיכלתי אותו במקצת, התשובה היא: לא! ואין אדם יותר מאוכזב ממני בזמן שאני כותב את זה.

אי אפשר להגיד כי בזמן הצפייה בסרט סבלתי (בניגוד לסרטים אחרים ב-2017 בהם מצאתי את עצמי נע בחוסר נוחות בכסא), אבל אולי זו תוצאה של הרצון שלי לחוות יצירה של דל טורו. אכן מדובר ב"אגדה למבוגרים", כפי שהסרט טורח להדגיש כבר בהתחלה, אך דווקא ההדגשה הבוטה מדי הזו גרמה לי להבין שאני יודע בדיוק באיזה פריים ייגמר הסרט ומה יהיה הטוויסט בסיומו, כבר בדקות הראשונות של הסרט. כשקורה משהו כזה, חלק מהקסם הקולנועי פשוט מתפוגג.

העלילה מתרחשת בשנת 1962, בארה"ב המתמודדת עם אימת המלחמה הקרה. גיבורת הסרט היא אלייזה (סאלי הוקינס, "יסמין הכחולה"), אישה אילמת שעובדת למחייתה כמנקה במתקן צבאי סודי, כאשר האנשים היחידים שמפיגים במעט את בדידותה הם ג'יילס (ריצ'רד ג'נקינס, "עמוק באדמה"), השכן הגיי בדירה מולה וזלדה (אוקטביה ספנסר, "מאחורי המספרים") שעובדת עמה בניקיון המתקן.

את שגרת היום יום במתקן, וגם את שגרת חייה של אלייזה מפר קולונל סטירקלנד (מייקל שאנון, "איש הפלדה") אשר מקבל שליטה ביטחונית על המתקן לאחר שלכד יצור מסתורי בדרום אמריקה. תוך כדי ניקיון המתקן, סאלי נחשפת ליצור, איש דג אמפיבי (דאג ג'ונס, משתף הפעולה הקבוע של דל טורו והאיש שראיתם במלא סרטים בלי לדעת שזה הוא תחת שכבות איפור) הנותר כלוא במשך כל הזמן בבריכה או באקווריום סגור, כאשר הוא לא נחקר בידי ד"ר הופסטטלר.

סטריקלנד הוא כמובן התגלמות הגבר האלים, האכזרי והמיליטריסטי, שכל כוונתו היא ללמוד על היצור כדי לנצל את סגולותיו לטובת השימושים המלחמתיים, כאשר הופסטטלר (מייקל סטולברג הנפלא, אותו ניתן לראות גם ב"קרא לי בשמך" וב"העיתון" של שפילברג) מייצג את המדען האידיאליסט שמבקש ידע לשם הגדלת הידע. סאלי ו"היצור מהלגונה השחורה" (כי מה לעשות, הוא נראה בדיוק כמוהו רק לא בשחור-לבן. דל טורו לא הסתיר את ההשפעה) מפתחים רגשות אחד כלפי השני ומשם הדרך לעימות של הזוג הרומנטי מול המערכת כולה הוא בלתי נמנע.

אם כל זה נשמע לכם קיטשי ובנאלי, זו בדיוק הנקודה – התהליכים שעוברים הדמויות חפוזים מדי או לא מספיק משכנעים וכל מפנה תסריטאי צפוי ולא מפתיע כלל. יותר מכל צורמת ההתאהבות של אלייזה בדג\דאג (סליחה. לא יכולתי להתאפק). לא נראה שהושקעה מחשבה בפיתוח ה"קראש" הפתאומי שלה וכל העניין מוצג כעובדה מוגמרת כבר בתחילתו. דברים דומים אפשר גם להגיד על מהלכים תסריטאיים שקורים בקשתות הסיפור של סטריקלנד והופסטטלר, אך לא נפרט מחשש לספוילרים לטובת הצופים.

השחקנים לא הצליחו לשכנע אותי, רוב הדמויות נראות יותר כקריקטורה או סטראוטיפ יותר מאשר דמות עגולה – אילמת בודדה, גיי מזדקן, איש צבא חמום מוח, מדען אידיאליסט ועוד. תצוגת המשחק של סאלי הוקינס נתפסה אצלי כמוגזמת ולא משכנעת במיוחד ואני לא מצליח להבין על מה היא מועמדת לפרס השחקנית הטובה בטקס האוסקר הקרוב. אולם, תצוגת המשחק החלשה ביותר בסרט היא דווקא זו של דאג ג'ונס. שותפו הקבוע של דל טורו, המשנה כל פעם את צורתו בהתאם לגחמותיו של היוצר, הצליח בסרטים הקודמים ליצור דמויות מאיימות ונוראות הוד כמו "האיש החיוור" וה"פאון" ב"המבוך של פאן" או מוזרות אך מלאות אנושיות כמו אייב ספיאן בשני סרטי "הלבוי". בסרט הזה הדמות שלו סובלת מאנמיות, כמו כל הסרט וחבל. לא הצלחתי להרגיש כלפיו פחד, אהבה או רחמים גם כשהעלילה תבעה ממני את הדבר (דמות משכנעת הרבה יותר של ג'ונס, האיש והמייקאפ, אפשר לראות עכשיו בסדרה "סטאר טרק: דיסקברי" כקומנדר סארו).

הסרט מועמד גם בקטגוריות עריכת הקול והצילום, עוד אספקט של הסרט שלא הרשים אותי כלל, בייחוד בשנה בה יש בקטגוריות האלו בדיוק סרטים מרשימים הרבה יותר כמו "דנקירק" או "בלייד ראנר 2049". מעבר לכך, אני יכול להוסיף כי זה הסרט שהכי פחות הרשים אותי ויזואלית מכל הסרטים של דל טורו. אפילו ב"קרימזון פיק", הסרט הקודם והחלש ביותר של דל טורו, היו כמה פריימים ותנועות מצלמה מרשימות במיוחד וגם כאשר בזמן שהסיפור התנהל לו בעצלתיים הוא היה מאוד יפה חזותית. ב"צורת המים" הייתה אולי סצנה אחת שהתחילה מצוין אבל הפכה לסתמית בהמשך.

מכיוון שזו "אגדה למבוגרים", דל טורו מקפיד וטורח לשלב בסרט הקצנות של תוכן למבוגרים בלבד, בצורה כזו שרוב הפעמים העניין הופך לבוטה וחסר טעם, אלא אם כן אתם מעריצים שפוטים של ז'אן פייר ז'נה, במאי שאני חושש שדל טורו מאוד התאמץ לחקות פה. משהו בבחירת פלטת הצבעים ואופן העריכה גרם לי לחשוב על ז'נה כבר בפתיחת הסרט. בנוסף, המסרים החתרניים לכאורה שהסרט מנסה להעביר בנושא שנאה גזעית והעצמה נשית, אקטואליים ככל שיהיו, נתפסו אצלי כאינטרפרטציה ילדותית, שטחית ושקופה מדי שלהם.

הסיבה היחידה שאני יכול להבין מדוע המבקרים האמריקאיים עפים עליו בצורה כל כך חסרת פרופורציות היא שמדובר בקולנוע מאוד "מיושן" במהות שלו, באופן שבו הוא מסופר ובאופן שבו הוא מצולם. גם בהתייחס לתקופה בה הוא לכאורה מתרחש וגם לשלל המחוות ל"הוליווד הישנה" שהוא מחביא בתוכו. אם זו הסיבה, הרי שמדובר בחזרה על מקרה "לה לה לנד" שגרף את רוב הפרסים בשנה הקודמת בדיוק בשל הסיבות הנ"ל. הוליווד נהנית לשקוע באגדה של עצמה וזו עיקר הבעיה.

האהבה שלי לדל טורו מונעת ממני לרשום ש"צורת המים" הוא סרט לא טוב, אבל הוא פשוט לא סרט שמגיעים לו כל הסופרלטיבים שנשפכו עליו ובטח לא 13 מועמדויות לאוסקר. אני פשוט לא מצליח לראות את עצמי צופה בו שוב ולכן האהדה הגורפת ש"צורת המים" זוכה מקיר לקיר פשוט נשגבת מבינתי.

בכאב לב אני נאלץ להעניק 3  כוכבים בלבד ל"צורת המים", כאשר יכול להיות שכוכב אחד מתוכם ניתן רק משום שדל טורו הוא במאי שאני באמת מעריך.

ציון: 3