“החץ” החלה עבורי כמשב רוח מאוד מרענן לאחר שסמולוויל הסתיימה. העונה הראשונה הייתה מצויינת, השנייה ביססה את סלייד והפלאש בצורה מעולה, השלישית… עשתה כמה דברים נחמדים והחלה לצלוע, הרביעית הייתה תת רמה תסריטאית מבחינתי והחמישית איך לומר, כשהתקווה כבר לא קיימת הציפיות היחידות הן אכן עבור הכריות.
המשך הקריאה כולל ספוילרים לפרק:
בסיומה של העונה הקודמת, החמישית, אדריאן צ’ייס (או פרומיתיאוס) לכד את כל חבריו של אוליבר יחד עם בנו ויליאם ואם הילד סמנתה על ליאן יו, האי בו היה לכוד אוליבר בתחילת הסיפור. כאקורד סיום פואטי-פאתטי צ’ייס התאבד והפעיל את מאות מטעני הנפץ ברחבי האי, כך שרק אוליבר וויליאם ישרדו ויאלצו לחיות עם האובדן והאשמה.
ממש בדומה לסיום של עונה 3 של הפלאש, ראיתי בפרק הסיום הזה סגירת מעגל וסיום לסדרה כולה. כל הדמויות מתות, אין יותר פלאשבקים מאחר ועלילות סונכרנו, אין יותר צורך ב”חץ” בצורתו הנוכחית ואפשר לפתח משהו חדש מההריסות. הו ואוו כמה טעיתי… כמה טעיתי.
העונה מתחילה חמישה חודשים אחרי תום אירועי העונה ה-5 דהיינו, חמישה חודשים אחרי הפיצוץ הגדול, תרתי משמע. למה? כדי להראות שעוצמת הסיום של עונה 5 שווה כקליפת השום. כולם (כמעט) שרדו את הפיצוץ וממשיכים לנהל את חיי המאבק בפשע בסטאר-סיטי.
אוליבר ממשיך לכהן כראש עיר ולוחם בפשע בו זמנית, ובנוסף עליו ליטול תפקיד חדש- זה של אבא. מסתבר שהדמות היחידה שמתה כאשר כל ליאן יו עלה בלהבות, הייתה איך לא- סמנתה. למה? כדי שאוליבר ייקח סוף סוף אחריות על ה”מעשה ללא מחשבה תחילה” הקטן שלו.
דיינה, קרטיס ורנה עברו את שלב החניך והפכו לשותפים מלאים בצוות הלחימה בפשע של החץ (ורנה השתדרג עם חליפה חדשה שגורמת לו להראות קצת יותר כמו גיבור-על מאשר חיקוי לא מוצלח של קייסי ג’ונס).
דיגל גם חוזר לעניינים, למרות מספר תופעות לוואי, כנראה של פוסט טראומה מהפיצוץ. קווינטין חוזר להיות האבא המבולבל והשיכור כשבלאק-סיירן חוזרת לעיר להציק לו, ופליסיטי ממשיכה לתפקד כמוח מאחורי כוח המחץ, כולם שכחו שהיא כבר הייתה נכה וכמעט מתה מלא פעמים. איפה ת’יאה אתם שואלים? מתה! סתם לא, היא כבר מתה פעם אחת. אבל ווילה הולנד רצתה להתקדם בחיים אז היא ביקשה שהדמות שלה תישאר צמח.
כאמור בלאק-סיירן קמה מהמתים (כמו כל דמות אחרת ביקום הטלוויזיוני המרגיז הזה) ומתסיסה את העיר השלווה מחדש. הצוות יוצא לחקור, והבעיות האישיות של חלק מחברי הקבוצה עולות לאוויר. כאן הסדרה מקבלת פטנט חדש- הפלאשבקים משרתים מילוי חורים ומתרחשים בעריכה צולבת מושלמת לעלילה המרכזית. אני חייב לציין שמדובר, לראשונה מאז אמצע העונה השלישית, בחשיבה תסריטאית מעניינת. אומנם מאסנו כבר בחזרות לאחור שלא מובילות לכלום, אבל כך הסדרה שומרת על מסורת ולשם שינוי עושה שימוש טוב בחזרות אחורה. נכון, הכל צפוי וידוע מאחר והדמויות כבר חיות ונושמות (אפילו מספיילרות קצת את סדרת האחות “הפלאש”, אבל עדיין, צריך לתת לגוגנהיים וחברים קצת מחיאות כפיים על הפקת הלקחים.
מה שעוד מעניין הפעם הוא לקיחת הכיוון של אוליבר כאבא. אחרי ששני הוריו מתו ואחותו הוכנסה לתרדמת, וויליאם הוא קצה החוט האחרון של אוליבר להיאחזות בעולם האמיתי. אנחנו מקבלים טעימה ממש קטנה מהעתיד של מערכת היחסים המורכבת בין האב “הטרי” לבנו שרואה בו אשם בכל הרע שקורה. כאן נכנס לתמונה גם סלייד, שחוזר שוב להיות ידיד מאשר אויב, ומהווה מעיין מורה רוחני לאוליבר בתחום ההורות של שומרי הזהויות הסודיות.
חזרתי לכתוב על הסדרה בגלל צורך נשארתי בגלל שהיה לא רע, לפחות בפרק הראשון. נראה שהסדרה לוקחת כיוון חדש מבחינה סיפורית. שינוי מזערי אומנם, אבל ייתכן שזה בדיוק מה שצריך כדי להחזיר עטרה ליושנה. לא מושלם, אך בהחלט שווה בדיקה.
ציון: 3.5
