אתחיל בוידוי – לא קראתי הרבה מחומר המקור עליו מבוססת הסדרה. אני יודע על מה הוא, אני יודע מה הוא, אבל חוץ מהאוגדן הראשון, לא באמת יצא לי לקרוא הרבה מפריצ׳ר שכתב גארת' אניס, ולמרות זאת, יש משהו מאוד מושך בלדעת שאחד מהסיפורי קומיקס היותר מופרעים שנכתבו הולכים לקבל אדפטציה למסך הקטן, ועוד כשסת׳ רוגן ואוון גולדברג, שהם עצמם זוג מופרעים, בכיסא הבמאי, אז ברור לי שאני בדרך לחוויה מסעירה.
המשך הקריאה כולל ספוילרים לפרקים:
את העונה השנייה אנחנו מתחילים פחות או יותר מהנקודה שבה נגמרה העונה הראשונה – אלוהים נעלם, גן עדן בהיסטריה, ג׳סי קאסטר מחזיק בכוחות העצומים של ״בראשית״ – ישות שמקורותיה לא ברורים אבל ידוע שהיא תוצאה של זיווג בין מלאך ושד, יחד עם האקסית שלו – טוליפ והערפד/חבר טוב קסידי הוא יוצא למסע ברחבי אמריקה למצוא את אלוהים, כשבעקבותיו ״קדוש כל הרוצחים״ – קאובוי מהגיהינום, אלוף בצליפה, ולא בוחל באמצעים כדי להשיג את ג׳סי ולהשמיד אותו ואת בראשית.
זה פחות או יותר מה שצריך לדעת על העונה הזאת של פריצ׳ר, סדרה שמגיעה בתקופה הכי נכונה של הטלוויזיה – נקרא לה ״האביב הטלוויזיוני״, עידן שבו ישנם סדרות שאיכותן לא רק שמתקרב, אלא לעיתים אפילו עובר את הרף שהציב הקולנוע, והבנה כמעט מלאה שישנם סיפורי אדפטציה שעדיף לספר לאורך יותר זמן, ובצורה איכותית (שימו לב לסדרות הנטפליקס של מארוול, "ליגיון" ו"אלים אמריקאים" המצוינות) וכמוהם גם פריצ׳ר, שמוסיפה עוד ועוד חלקים לפאזל שהוא הסיפור המלא.
מה שאני אוהב באביב הטלוויזיוני היא העובדה שיוצרים (בעיקר אמריקאים) מרגישים שבעידן הסדיסטי של ימינו, אם בחדשות אין בעיה להראות כל מיני זוועות, אז גם העולם המתוסרט יכול להרשות לעצמו להעז יותר, וכך נוצר מצב שבו אין בעיה להראות בשידורי כבלים יחסי מין הומוסקסואליים ללא צנזורה, ובטח ובטח שאין בעיה להראות חלקי גופות שעפים באוויר לכל עבר. לעיתים נדמה כאילו הרשת דורשת בכוונה סצנות אימה וגור מהיוצרים כדי לתת הצדקה לקיום הסדרה.
יש קשר עמוק בין הצלחת הסדרה לדינמיקה שבין הקאסט שלה, ובפריצ׳ר הדינמיקה פשוט עובדת, דומיניק קופר (הווארד סטארק הצעיר בשבילכם מ"הסוכנת קרטר") מוביל בצורה יוצאת דופן ונראה כאילו תפקיד ג׳סי נתפר במיוחד לו. איתו רות נגה המהממת (ריינה מהעונות הראשונות של "סוכני ש.י.ל.ד" בשבילכם) מוג׳וזף גילגאן שלנצח ייזכרו לי מ"עברייני על" – סדרה שהראתה שהבריטים גם היום נמצאים בחוד החנית של סיפורים טלוויזיונית שלא מפחדים לחצות את הגבולות. השילוב המשולש בניהם פשוט נראה כל כך אורגני וכאילו כל דמות נמצאת במקום הנכון לה בכל זמן נתון.
הסיפור בפריצ׳ר נפלא כי על הדף הוא נשמע פואטי בטירוף, ״אדם מחפש את אלוהים״, זה נשמע כמו ספר קואצ׳ינג, לא כמו סדרה כמו פריצ׳ר, שחלק גדול ממנה הוא הגרוטסקיות והברוטאליות שלה, סדרה שחלק מהכיף שלה שהיא מזעזעת ונפלאה בו זמנית, ואם תשאלו אותי, הכיף והזעזוע – שווים את זה, ואין לי ספק שזה רק ילך וישתפר!
האם נהניתי משני הפרקים הראשונים לעונה? פאק כן!
האם אני הולך להמשיך לראות את פריצ׳ר ולהינות מ45 דקות של דם וחיפוש אחר אלוהים על בסיס שבועי? בלי שאלה!
ציון: 5
