“הרוח במעטפת”, שעלה לאקרנים בסוף השבוע, הוא אחד הסרטים השנויים במחלוקת, בשנים האחרונות, וזה עוד לפני שאנשים ראו את המוצר המוגמר. קלאסיקת האנימה “רוח במעטפת”, זוכה לעיבוד הוליוודי בגילומה של סקרלט ג’והנסון. עיבוד הלייב אקשן ההוליוודי מסמן תחילתו של גל עכשווי שעלול להופיע יותר ויותר בשנים הבאות, בו הוליווד רוכשת חומרי מקור של סרטי אנימה ומעבדת אותם בגרסאות הוליוודיות לייב אקשן, משהו, שאגב, נהוג מאוד ביפן שמעבדת לא מעט מסדרות המנגה והאנימה המוצלחות לסרטי לייב אקשן.

יש לציין כי גם בעבר היו מקרים דומים, בהם הוליווד גיששה או שאבה ממקורות האנימה, אם כי בצורה פחות מפורשת, “התחלה” של כריסטופר נולאן שואב השראה ברורה מהאנימה “פפריקה” של סטושי קון, וגם ה”מטריקס” אשר יוצריו העידו כי לקחו לא מעט השראה מ”הרוח במעטפת” המקורי.

המשך הקריאה כולל ספוילרים לסרט:

הסרט מספר את סיפורם של אנשי יחידת “סקטור “9, בה מייג’ור (סקארלט ג’והנסון) היא מפקדת מבצעי השטח וראש היחידה הוא ארמאקי, המגולם על ידי השחקן והבמאי היפני המוערך, טאקאשי קיטאנו אשר הופיע בסרט “חג שמח מר לורנס” לצד דיוויד בואי ובשנים האחרונות הציג סרטים בבימויו, כדוגמאת “זטואיצ’י” משנת 2003.

פתיחת הסרט מתארת לנו את היווצרותה של מייג’ור בסיקוונס מעוצב היטב הלוקח כמה דימויים ברורים מהמקור המצויר. הבדל מהותי אחד הנראה כבר בפתיחה הוא הדגש על הכנסת מוח אנושי לתוך גוף סייבורגי. ויזואלית זה מרתק לצפייה, אך רעיונית יש כאן היפוך משמעותי שעליו מתבסס העיבוד הנוכחי שמתרחק מהמקור בכמה מובנים.

לאורך הסרט אנחנו עוקבים אחר ניסיונתיה של מייג’ור ואנשי היחידה לתפוס האקר בשם קוזה, אשר עובר בין מוחות שונים, משתלט עליהם ורוצח באמצעות אותם אנשים/סייבורגים חסרי אונים. בהמשך מתגלה כי מטרתו של קוזה היא להרוג חוליה ספציפית של מדענים ומפתחים, ביניהם ג’ולייט בינוש, המשחקת את ד”ר אולה, דמות האם של מייג’ור. הסיבה שקוזה רוצה לחסל את האנשים שיצרו אותו היא משום הסבל שהעבירו אותו ואחרים כמותו וכמו מייג’ור- אנשים רגילים שנעשו עליהם ניסויים על מנת לייצר את הגוף הסייבורגי החזק ביותר שישמש ככלי נשק אנושי.

הגרסא ההוליוודית באופן ברור פונה לקהל הרחב יותר ומעמיסה על הסרט קלישאות וסגנון שגורם לו להישאר מומצע במסגרת הז’אנר. כבר בתחילת הסרט, יחסי האם-בת בין ד”ר אולה למייג’ור מעלים שאלות ותשובות ברורות מידי סביב אנושיותה של מייג’ור. בהמשך מתברר למייג’ור שזכרונותיה מושתלים ושהיא בעצם לא יודעת מנין היא באה וגם חשה פגיעה חזקה מד”ר אולה על שהסתירה את המידע ממנה. רעיון הזכרונות המושתלים הוא רעיון לא חדשני בעליל, כזה שעוד ראינו בשנות ה-80, כשהדוגמא הבולטת היא “בלייד ראנר”, ואפילו ממש לאחרונה הוצג בטלוויזיה בסדרה המרשימה “ווסטוורלד”.

הקו המנחה הזה, העוסק במוח אנושי המושתל בגוף סייבורגי, הוא בדיוק בעיית הסרט. המהות של האנימה המקורית לא נותנת לזכרון משקל חשוב כל-כך. באנימה ברור מראש כי מדובר באינטלגנציה מלאכותית ואין כל התייחסות לכך שערכו ניסויים על בני אדם והשתילו מוח אמיתי. מייג’ור קוסנאגי, זו של האנימה, יודעת על היותה סייבורגית ובעלת אינטלגנציה מלאכותית לאורך כל הדרך.

מה שמטריד אותה הוא לא העובדה שערכו עליה ניסויים, ייצרו אותה ועיצבו אותה בהתאם לצרכים מסויימים ובטח לא העובדה שהיה לה עבר משלה אשר נלקח ממנה. השאלה שמעסיקה את האנימה היא מה מקומה של קוסאנגי, ושל שאר הסייבורגים, בתוך החברה האנושית, בתוך האבולוציה הטבעית. קוסאנגי המקורית לא מסתכלת על העבר, אלא רוצה לזכות במבט לעתיד בו היא ושכמותה עלולים להיות חוליה עיקרית בהתפתחות האדם ברמה אבולוציונית.

הגרסא ההוליוודית פונה לקהל הרחב במובן הזה, מתוך ניסיון להשתמש בכאב מוכר של חטיפות אנשים חסרי ישע, עריכת ניסויים על גופם לצורכי המערכת ואז מגיע שלב הנקמה. בסיום הסרט בוחרת מייג’ור לא להתמזג עם קוזה אלא להישאר בין בני האדם האנושיים ולהיות חלק מהמערכת. באנימה, הבחירה של קוסאנגי שונה לחלוטין- שם היא אכן מתמזגת עם אדון הבובות מתוך ניסיון ורצון להקים מערכת חדשה הנסמכת על הרשת האינסופית.

עיצוב העיר והמרחב נראה מרשים, אך במבט עמוק יותר אי אפשר להגיד שיש פרטים אשר השאירו חותם מיוחד. הפרסומות השונות על הבניינים, המוצגות בהולגרמה, נותנת את הנופח הקיים גם באנימה ומייצרת את התחושה של מציאות רבודה בה הסרט מתקיים, אך הויזואליה לא מציעה שום מראה חדשני או רעיון מקורי במיוחד. האסתטיקה עובדת במקרים רבים ובלא מעט מקרים נראית מוגזמת, צבעונית וחסרת מעוף.

אין ספק כי יוצרי הגרסא ההוליוודית (בהם הישראלי לשעבר ומי שעמד מאחורי הזנקת סרטי מרוול בתחילת שנות האלפיים לקולנוע, אבי ארד) מכירים היטב את האנימה וגם הבינו אותה לעומק. השאלות המועלות בסרט העכשווי נושקות לדיון המקורי והסטיות נעשות מתוך בחירה ולא מתוך חוסר הבנה מוחלט. גם התמה האבולוציונית זוכה לנקודת המבט הראויה, אם כי מזווית אחרת. דוגמא בולטת לכך היא הבחירה לשאול את העץ האבלוציוני החרוט על אבן בסצינת הסיום של האנימה המקורית ולהפוך אותו לעץ אמיתי, העומד במרכז חלל הקרב האחרון בסרט הנוכחי.

יחד עם זאת, העובדה שהיוצרים הבינו את כוונת המקור הייתה להם לרועץ. הם ניסו להתרחק ממנו בכך שהוסיפו שינויים וסטיות והובילו את הרעיון לכיוון ראוי יותר (או הוליוודי יותר) ומצד שני הגישו את כל השאלות הפילוסופיות על מגש עבור הצופה. רפליקות שלמות שמעלות שאלות סגורות ותשובות סגורות סביב נושאים של גוף, תודעה וזיכרון.

האג’נדה נעשית פוליטית מידי וממושטרת מידי ותחושת החידתיות מעוררת המחשבה, שאפיינה את יצירת המופת משנת 1995, נעלמת כמעט כליל ואנו נותרים עם עולם שמציג רעיונות מעניינים (כמו היכולות לצלול לתוך מוח של אדם אחר והסכנה להיחשף לוירוסים בפעולה זו) אבל חסר דיון מעמיק, פילוסופי ועתידי.

מה שאנחנו זוכים לו הוא סרט אקשן עם סממנים מחאתיים, עולם עתידני ורעיונות פילוסופיים שנזרקים כססמאות. הצפייה עוברת מהר, אך החוויה לא נחקקת לעומק ולא משאירה חותם ומעלה שאלות שיעסיקו את הצופה גם שנים אחרי.

ציון: 3