למרות המומנט הטוב של “החץ” בפרקים האחרונים, תחילת הפרק השבועי, “קפוצ’ון”, שמשמעותו ברדס ברוסית, הטריד אותי לא מעט. נתחיל בכך ש-12 הדקות הראשונות של הפרק החלו בפלאשבק.
כזכור, הפלאשבקים כרגע די סטו ממסע הנקמה של אוליבר בקונסטנטין קובאר (דולף לונדגרן) והחלו להתעסק יותר בפוליטיקה ובמאבקים הפנימיים בתוך הבראטבה, מה שבאופן טבעי הפך אותם למשעממים יותר.
המשך הקריאה כולל ספוילרים לפרק:
הפרק הנוכחי החליט להפוך את הנוסחה המוכרת של הסדרה. הפלאשבקים היוו את רוב הזמן בפרק, בעוד שההתרחשויות בהווה, קרי ההתעללות של צ’ייס באוליבר, הצטברו ללא יותר מ-10 דקות. מה שכן, למרות החששות ההתחלתיים, קיבלנו פרק מצוין עם המון אקשן, פיתוח דמויות ודולף לונדגרן. אפשר לבקש עוד?
לאחר אירועי הפרק הקודם, אנטולי ממונה להיות אחד מראשי הבראטבה לאור בגידתו של גרגור. האירועים ברוסיה חוזרים מהר מאוד למסלולם עם חזרתו של קובאר לעלילה. קובאר מתכנן הפיכה פוליטית ברוסיה ועל הבראטבה ואוליבר לעצור אותו. חזרתו של לונדגרן היא פיצוי מצוין להמון פרקי פלאשבק משעממים – הוא בסך הכל אחד מכוכבי האקשן הגדולים של שנות ה-80 שמשחק מאפיונר קשוח במיוחד.
כדי לקבל את המידע על מהלכיו של קובאר, אוליבר משחרר את הפרסונה האחרת שלו, “הברדס”, שלו אין בעיה לפצוע, להתעלל ולהרוג, זאת למורת רוחו של אנטולי. הפלאשבקים מסתיימים בקרב נפלא, ארוך ועם כוריאוגרפיה נהדרת, בין אוליבר לקובאר. אוליבר מנצח, אולם, כמובן שהוא לא מוודא הריגה וקובאר שורד, רק כדי לחזור בפרק אחר. ההתנהגות המטרידה שאוליבר מפגין באותה תקופה ברוסיה מציגה קשר ישיר בין המעשים שהוא “נדרש” לעשות לבין הסוד שצ’ייס מנסה להוציא ממנו.
צ’ייס מתעלל באוליבר הן פיזית והן מנטלית. הוא מעביר אותו את אותם עינויים פיזיים שאוליבר היה מעביר בימיו הראשונים בתור הברדס, מציג לו תמונות של כל קורבנותיו (בדומה מאוד ל”דקסטר”) ו”הורג” את אבלין (ארטמיס) מולו. כל אלו על מנת להוציא מאוליבר סוד אחד, סוד שאוליבר מעולם לא סיפר לחברי הצוות שלו וייתכן גם אי פעם לעצמו.
התחלתי לפשפש בזכרוני ולנסות לגלות מה הוא הסוד הגדול הזה. חשבתי שהסוד הכל כך גדול הוא שאוליבר הוא זה שהרג את אבא שלו (בניגוד לסיפור ההתאבדות אותו אנו מכירים). באותו זמן, זה היה נשמע לי הגיוני – כל העונה הזו סבבה סביב השדים שאוליבר יצר כי הרג את אביו, אז למה שהסוד הגדול ביותר שלו לא יהיה קשור לאותו הנושא?
בכל מקרה, הסוד של אוליבר היה גדול יותר ממה שחשבתי: פחות מה שהוא עשה, יותר מה שהוא הרגיש. עד היום קיבלנו את העובדה שאוליבר רצח את קורבנותיו כי הוא עשה זאת על מנת להגן על העיר שלו או על חבריו. ברגעים האחרונים של העינוי המנטלי, אוליבר מודה – הוא רוצח כי הוא אוהב את זה.
זהו? זה הסוד הגדול? זו הייתה המחשבה שרצה בראשי לאחר סיום הפרק. כשישבתי לכתוב את הביקורת שאתם קוראים ברגעים אלו (24 שעות לאחר שצפיתי בפרק) הבנתי שהמשמעות של האירוע הזה גדולה יותר. מי מכם יכול לחשוב על גיבור (ובוודאי לא גיבור על שמקורו בחוברות קומיקס) שנהנה מאקט הרצח? אני לא חושב שעדיין מצאתי אחד. העובדה הזו שוברת את דמותו של אוליבר כאדם, ובמיוחד כגיבור.
נכון, ככל שהסדרה התקדמה אוליבר נמנע מלהרוג ואף לא פעם הטיף כנגד הריגה ללא צורך. אבל ככל שחושבים על זה, אוליבר לא מסוגל לעבור עונה אחת מבלי להרוג את האויבים שלו, שלא לדבר על העונה הראשונה של הסדרה, בה כמעט ולא עבר פרק בו אוליבר לא הרג. גם בעונה הנוכחית, אוליבר חזר לפתרון הרצח עוד לפני שפרומיתיאוס היווה איום ממשי עליו או על העיר. הסדרה רוצה שנשאל, האם זה הגיבור שאנחנו רוצים? גיבור שחיוך קטן עולה על שפתיו ורוגע מושרה על רוחו ברגע שהחץ שירה מפלח את ליבו של בן אדם?
הפרק מסתיים בכך שאוליבר המובס חוזר אל פליסיטי וג’ון ומודיע להם שזהו, הוא “מוציא את התקע”. במהלך אופייני של כל גיבור-על בשלב מסוים, הוא מפסיק להיות החץ. כמובן שההפסקה הזו תהיה עד הפרק הבא שבו אני מניח שבאופן מפתיע אוליבר יחזור ללבוש את הברדס.
ציון: 5
