שלוש חוברות ראשונות, שלוש גיבורות על, שתי כותבות. את הפינה הראשונה של ביקורות הקומיקס לשנת 2017 אנחנו מקדישים לנשים החזקות במדיום. קפטן מרוול, השי-האלק (שהיום היא רק האלק) וסופרגירל.
The Mighty Captain Marvel #0 – כתיבה: מרגרט סטוהל, אומנות: אמיליו לאיסו, רמון רוזנס, הוצאת Marvel
מלחמת האזרחים 2 מאחורינו וקרול דנברס, קפטן מרוול, שעמדה במרכזה (מול טוני סטארק, כמובן), צריכה להמשיך עם החיים ויחד עם רוב גיבורי היקום של מרוול, להתמודד עם ההשלכות של האירוע. אם אתם במקרה לא עוקבים, הפתיח בעמוד הראשון של החוברת, מסביר פחות או יותר את כל מה שאתם צריכים לדעת ובעיקר את העובדה שקרול עכשיו היא המפקדת החדשה של “אלפא פלייט” ומפקדת על תחנת החלל שאמורה למנוע חדירת חייזרים עוינים לכדור הארץ.
את מלאכת הכתיבה הפקידו קברניטי מרוול בידיה של מרגרט סטוהל, סופרת נוער שכתבה את הספר “יצורים יפהפיים”. נראה כי סטוהל לא מצליחה להחליט האם היא כותבת דרמה, קומדיה או אקשן מדע בדיוני, אבל בהחלט ניכר כי היא כותבת לקהל צעיר מה שגורם לאי אחידות מעצבן בקריאת החוברת. מצד אחד, אנחנו רואים את קרול דנברס מנסה באופן בוגר להתמודד עם רגשות האשם שמלווים בחוסר שינה, הזנחה עצמית ומה שאפשר לפרש כהתחלה של התמוטטות עצבים. מצד שני, שאר הדמוית, בהן חברי אלפא פלייט, מתנהגים כמו חבורת בני נוער מטופשת (וונדי קוואסאקי היא נשיאת “מועדון המעריצים של קפטן מרוול”, ולמרות שהיא אחראית על ספינת חלל, היא עדיין ממש רוצה את החתימה שלה על מרצ’נדייז).
לצד קטעים הומוריסטים, חתול פלרקני שמטיל ביצים ועונה לשם צ’ואי (כן, על שום צ’ובקה, אל תשאלו), קטעי נוער מרגשים (סיפור נערותה של דנברס עובד נהדר), סטוהל מנסה להכניס קצת רצינות ורלוונטיות לסיפור שלה עם חללית חייזרים שעוסקת בסחר אנושי, או יותר נכון סחר חייזרי, מחנות פליטים בחלל, טראומות ואובדן חברות. השילוב לא תמיד עובד, החלק הראשון של החוברת מצליח באופן נאה לשלב בין האלמנטים השונים, אבל מהר מאוד העניינים מתחילים להתפזר. עם זאת, יש דגש על הדרמה ופחות על האקשן וזה כן מכניס אותנו, קצת, לעולמה של קרול דנברס. לא ההתחלה הכי מבריקה לסדרה, אבל כזו שכן תשאיר אותי לחוברת הבאה.
ציון: 3
Hulk #1 – כתיבה: מאריקו טאמאקי, אומנות: ניקו ליאון, הוצאת Marvel
הביקורת כולל ספוילר מרכזי לאירוע “מלחמת האזרחים 2” של מרוול!
אין הרבה אקשן בחוברת הראשונה של HULK שכתבה מאריקו טאמאקי וזה רק לטובה. בניגוד להרבה מאוד חוברות ראשונות, שחושבות שהן צריכות להכות אותנו בקטעי אקשן מרהיבים, טאמאקי מחליטה להישאר בתוך הנפש של ג’ניפר וולטרס, מי שהייתה She-Hulk והיום היא רק Hulk אחרי האירועים המצערים והטראומטים של “מלחמת האזרחים 2”. מי שלא קרא את האירוע, צריך לדעת שבמהלכו וולטרס ניסתה להתמודד מול ת’אנוס, מאבק שהסתיים בזה שהיא הובסה ונכנסה לתרדמת. כשהיא התעוררה, היא גילתה שבן דודה, ברוס באנר, ה-HULK של יקום מרוול, נרצח על ידי הוקאיי. וולטרס ההמומה, מנסה לשקם את חייה.
טאמאקי לא ממהרת, היא מכניסה אותנו באיטיות לשגרת החיים של וולטרס, אבל לא כגיבורת על, אלא כאישה עם טראומה, אנחנו עוקבים אחר שגרת יומה הראשון בו היא מנסה לצאת מהבית ולחזור לעבודתה כעורכת דין, כג’ניפר וולטרס, אישה רגילה ולא אישה בגובה שני מטר ועור ירוק. הקול הפנימי שלה הוא זה שמלווה את הסיפור, וטאמאקי מצליחה לשוות לעניין גוון הומוריסטי, אבל לא כזה שמנסה בכוח להצחיק אותנו, אלא כזה שמתחבר לאופי הדמות והסיפור.
האומנות של ניקו ליאון משרתת את הסיפור בצורה נהדרת ומשתמשת בסביבת ניו יורק כמקור להעצמת התחושות והמחשבות הפנימיות של וולטרס. כמו כן, קשה שלא להבחין במגוון הרב של אנשים שמאכלסים את החוברת, העוזר הראשי של וולטרס בחברת עורכי הדין, בראדלי, הוא ממוצא אסיאתי והעובדים לצידה כוללים אפרו אמריקאים, ואנשים מכל הסוגים והצורות.
הסיפור שמתחיל כאן מסקרן, מצד אחד יש לנו אישה מאוד מוזרה שמגיעה (או יותר נכון מחכה לג’ניפר בחושך במשרדה) ומבקשת ממנה לעזור לה כי אנשים רעים רוצים לפנות אותה מהדירה שלה, ומצד שני אנחנו מגלים את הכעס העצום וה-HULK שמאיים לפרוץ מתוך ג’ניפר. בשלב הזה של הקריאה אין לדעת לאן הסיפור מתקדם, וזה רק עושה טוב לכותר ולקוראים. אני בהחלט אהיה שם לגיליון מספר 2.
ציון: 4
Supergirl – Being Super #1 – כתיבה: מאריקו טאמאקי, אומנות: ג’ואל ג’ונס, הוצאת DC Comics
אין הרבה אקשן בחוברת הראשונה של Supergirl – Being Super שכתבה מאריקו טאמאקי, אולם בניגוד לחוברת Hulk (ראו ביקורת למעלה), שם זה עובד מצוין, במקרה הזה… זה עובד פחות טוב. מדובר בחוברת ראשונה במיני סדרה בת 4 חוברות המספרות בעצם את ההרפתקה הראשונה של קארה דנברס ואיך היא הפכה לסופרגירל.
כמו ב-HULK גם כאן יש לנו קול פנימי שמלווה אותנו, וגם כאן יש התייחסות אליו, זה עובד פחות טוב, אולי בגלל שהטריק הזה כבר מוכר למי שקרא קודם את HULK. החוברת הראשונה ארוכה מחוברת רגילה (כמעט בפי שתיים) מה שאומר שלטאמאקי יש הרבה מאוד זמן למלא, והיא עושה זאת בהגיגים פשטניים של בני (או יותר נכון בנות) נוער בעידן הדיגיטלי. לדנברס יש שתי חברות, דולי, אותה היא מגדירה Badass Dyke, והשנייה ג’ן, שהיא ספורטאית שחולמת על מדליות זהב. הייצוג הלהט”בי כאן הוא מצוין כי הוא לא נעשה עם הרמת דגלי הגאווה, אלא נעשה כחלק מן החיים, אנחנו חברים, יש כאלה ויש כאלה והכל בסדר.
בראיונות איתה אמרה טאמאקי כי היא קיבלה השראה מסרטי הנעורים של ג’ון יוז (“מועדון ארוחת הבוקר”, “בת 16 הייתי” ועוד) והדבר ניכר בחלקו, בהצגת בני נוער מהורהרים שלא בדיוק מוצאים את עצמם ואת קולם בעולם שלנו. זה עובד לא רע בעמודים הראשונים, אבל כשאתה מגיע לעמוד 16 ולא קורה שום דבר, אתה באמת רוצה שהעלילה תתקדם.
טאמאקי מכניסה את דנברס לעולם שאנחנו לא מכירים. כן, אותה חווה, אבל הרבה פחות מטופחת, אלא די מבולגנת ומטה ליפול. יש לה זוג הורים מאמצים, כשהאמא היא לא בדיוק הלן סלייטר והאבא רחוק מלהיות דין קיין (כמו בסדרת הטלוויזיה). ההורים שלה הם די “פשוטים” חיים את החיים, עובדים קשה ועוסקים במה שהורים עוסקים, מכינים אוכל ומטפלים בדברים שיש לטפל בחווה.
ככה מתנהלת לה החוברת באיטיות ברמה כזו שקצת מוציאה את הקורא מן העלילה, בייחוד כאשר אנו חוזרים לפלאשבקים קיטשים שראינו בהרבה מאוד מקומות. אז נכון, יש לנו סיפור מוזר עם פצעון בגרות שכזה, אבל להוציא הקוריוז (והקטע המצחיק אבל הדוחה) השאר די סטנדרטי, מה שגורם לכך שכאשר שלושה עמודים לפני הסוף האדמה רועדת (תרתי משמע) לא בדיוק אכפת לך. מצד שני, אני מניח שנערות בגיל הזה, יצליחו להתחבר לדמויות טוב יותר, ככה שהאקשן כאן הוא משני.
ציון: 3