ביום חמישי הקרוב, 5 בינואר, יגיע לבתי הקולנוע בישראל העיבוד הקולנועי למשחק המחשב הפופולארי, Assassin’s Creed בכיכובם של מייקל פסבנדר ומריון קוטיאר. נתי אקב, שלא מכבר סקר מנקודת מבטו את ההיסטוריה של משחקי המחשב שהועברו למסך הקולנוע, חוזר למקורות המשחקיים ונותן לנו רקע על המשחק, הסיפור וההתפתחויות יחד עם כמה משאלות לב שהוא שולח להוליווד לפני שהסרט יגיע לאקרנים.

“אמונת המתנקש” בתרגומו העברי, או איך שנוח לי לקרוא לו “אססין קריד” הוא סדרת משחקי פעולה הרפתקאות מבית Ubisoft, שהחל את ריצתו הארוכה אי שם בשנת 2007. הסיבה העיקרית שיש ל”אססין קריד” הזדמנות להיות סרט טוב היא המיתולוגיה שעומדת מאחורי המשחק.

הרקע העלילתי של המשחק מפגיש בין שתי קבוצות שנלחמות בניהן עוד משחר ההיסטוריה. הקבוצה הראשונה היא “אבירי הטמפלר”, מסדר שמאמין בשלום באמצעות שליטה בכל בני האדם (בדומה מאוד להידרה) והקבוצה השניה הם “המתנקשים”, שמאמינים גם הם בשלום אבל רק באמצעות רצון חופשי. שתי הקבוצות נלחמו בניהן שנים כדי להשיג חפצים מיוחדים שנקראים “חתיכות עדן”, חפצים שנשארו בכדור הארץ על ידי תרבות עתיקה וביכולתם לשלוט במוחות בני האדם.

לאורך השנים “אבירי הטמפלר” ביססו את עצמם כאחד הכוחות המשמעותיים בעולם, צברו עושר, ממון והציבו את אנשי המפתח שלהם בחזית העולמית: מדע, כלכלה, פוליטיקה וכו. בסופו של דבר “אבירי הטמפלר”  הפכו לתאגיד החזק בעולם – “אבסטרגו”.

בעוד שהטמפלרים מניעים את האג’נדות שלהם מן האור (זאת אומרת, בגלוי מתחת לאפנו), המתנקשים עובדים מן החושך. גנבים, פושעים, מנהלי בתי בושת ואנשים פשוטים הם קו הכוח היחיד שעומד מול הטמפלרים. מה שחסר למתנקשים בכוח ועושר הם מכפרים ביכולות, כיאה לשמם הם שולטים בכל כישרון אשר נדרש כדי להיות מתנקש אפקטיבי: נשקים חבויים, סכיני הטלה, פצצות עשן והמון אקרובטיקה. שימו בסיר את ג’יימס בונד, תוסיפו נינג’ה ואומן פארקור וקיבלתם את את המתנקשים.

המשחק נפתח בהווה עם חטיפתו של דזמונד מיילס, בחור צעיר ללא שאיפות או עתיד. מה שכן יש לדזמונד הוא שושלת ארוכה וענפה, כזאת שהחליט לברוח ממנה עד שהסכסוך ארוך השנים בין המתנקשים לטמפלרים גרר אותו בחזרה פנימה. דזמונד הוא צאצא לשושלת ארוכה וחשובה מאוד של המתנקשים, חייו של דזמונד נקטעים כאשר הוא נחטף על ידי תאגיד “אבסטרגו” (הטמפלרים).

הטמפלרים מציעים לדזמונד את העסקה המוכרת ביותר, תעזור לנו למצוא משהו ונשחרר אותך (כן בטח). בעולם של המשחק, ב DNA של כל אחד מאיתנו קבורים הזכרונות של כל אחד מאבות אבותינו (ואמות אימותינו). באמצעות מכשיר בשם “האנימוס” ביכולתו של דזמונד לחוות מחדש את חייו של אחד מאבותיו ולעזור לטמפלרים במשימתם.

המשחק הראשון מכניס את דזמונד לנעליו של אלטאיר איבן לאחאד, מתנקש מהמאה ה-12 בשיאם של מסעות הצלב. החל מנקודה זו חייו של דזמונד משתנים לעד, הוא נכנס לאותה מלחמה שממנה הוא ניסה להימנע שנים. הוא ימשיך ללמוד על אבותיו דרך האנימוס, יגלה מתנקשים ותקופות היסטוריות חדשות, שדרכם הוא יקבל את הידע והכישורים שיצטרך כדי להמשיך את המלחמה.

סרטון הפתיחה של המשחק השלישי, נותן רקע לא רע על המשחק באופן כללי. על מנת להימנע מספוילרים וקווי עלילה שלא ברור אם יבוצעו בסרט, אנו ממליצים לצפות עד דקה 2:15 –

ברוב המשחקים בסדרה אנחנו מבלים בנעליהם של המתנקשים השונים, אבל עיקר המשחק נשאר אותו הדבר. בז’אנר של פעולה-הרפתקאות-התגנבות המשחק עמוס בפעילויות הסתננות, כיוס, חיסולים חשאיים והמון בריחה.

מנוע הפארקור של המשחק עושה אותו למשהו חדש שלא יצא לי להכיר לפני “אססין קריד” והשילוב של קווי ההיסטוריה השונים גורם לו להשתנות מכותר לכותר ותמיד להישאר רענן ומיוחד. כן, לא כל משחקי “אססין קריד” היו שונים ומיוחדים אחד מן השני אבל רובם המוחלט סיפק לי שעות של הנאה. החלטתי לדרג את המשחקים שעברו תחת ידי. גילוי נאות לאור סוגיית הפלטפורמות השונות לא הספקתי לשחק בגרסאות המשחק של ה PS4 – אז אנא מחילה:

1. Assassin’s Creed 2– הדוגמה המושלמת לאיך צריך לעשות משחק המשך. אציו אודיטורה דה פירנצה (כמה שאני אוהב לומר את השם הזה) היה הגיבור המושלם. נער צעיר שמשפחתו נבגדה והוא יוצא למסע של נקמה. איטליה של תקופת הרנאסאס היא סביבה נפלאה להעביר בו את המשחק, יותר דמויות, מנוע פארקור משופר ומנגנון לחימה מחודש הפך אותו למשחק הטוב ביותר בסדרה.

2. Assassin’s Creed 4: Black Flag – פיארטים שהם מתנקשים, צריך עוד משהו? נכון, המשחק קצת סטה מהעלילה המקורית אבל “דגל שחור” היה שינוי מבורך לאחר AC3 שהיה פשוט שיא השעמום. מנגנון הקרב הימי היה מהנה במיוחד והגרפיקה של האיים הקריביים היתה ממתק לעיניים.
3. Assassin’s Creed– המשחק שהתחיל את הכל מקבל את המקום השלישי. בעיקר כי כותרי ההמשך עשו עבודה כל כך טובה בלשפר אותו. קשה לחזור אליו היום וליהנות באותה רמה שאתה יכול לשחק פשוט באססין קריד 2.
4. Assassin’s Creed – Revelations + Brotherhood–המשחק הפחות בטוב בסיפורו של אציו, אבל הוא חשף את מה שלדעתי היה החלק המעניין ביותר – עברו של דזמונד. כי בסופו של דבר הוא הגיבור האמיתי של המשחקים. נכון מדובר בשני משחקים שונים אבל הם חלק מסיפור אחד שפוצל.

5. Assassin’s Creed 3– טוטוריאל של שלוש שעות, גיבור בכיין, בלי אף בניין גבוה משתי קומות שאפשר לטפס עליו ונבלים משעממים. אז כן, היה נחמד להסתובב ברחובות וושינגטון ובוסטון בתחילת מלחמת האזרחים אבל זה לא מכפה על משחק רע.

במשך שנים דיברו על סרט ל”אססין קריד”, עד לפני מספר שנים כשמייקל פאסבנדר החליט לקחת חלק בהפקת הסרט ומשם הדרך עד לצילומים הייתה קצרה. פאסבנדר לקח על עצמו את התפקיד הראשי ועצבן לא מעט מעריצים כשאמר שמעולם לא שיחק במשחק. אישית, האמירה הזאת לא הפריעה לי בכלל, הוא שחקן ובתור שחקן הוא צריך לדעת להיכנס לדמות רק מקריאת התסריט ולא משעות של משחק בפלייסטיישן.

מלאכת הבימוי הונחה על כתפיו של ג’סטין קורזל אשר לפני כשנה ביים את “מקבת” בכיכובו של לא אחר מאשר פאסבנדר. ג’רמי איירונס, מריאן קוטיאר וברנדן גליסן הצטרפו לפרויקט השאפתני ומה שנשאר עכשיו הוא רק לראות אותו.

מהטריילר ניתן לראות בבירור שהסרט אינו תואם לאף אחד מהמשחקים. הגיבור הראשי בכיכובו של פאסבנדר נקרא קאלום לינץ’ והוא חווה את זיכרונותיו של מתנקש בשם אגיולאר בזמן האינקוויזיציה הספרדית. אין שום משמעות לשינוי הזה, הייחודיות של סדרת המשחקים באה לידי ביטוי שכל אחד מצאצאי המתנקשים יכול להיכנס לאנימוס ומשם לזיכרונותיו של מתנקש כלשהו. אני דווקא בעד להיכנס לסרט כשאני לא מכיר את המתנקשים או שאר הדמויות הראשיות.

הסרט, שכבר יצא בארצות הברית, זוכה שם לביקורות פושרות (אם לא קטלניות) אבל נראה כי עדיין יש דברים שניתן לצפות מהסרט שיעלה בישראל בסוף השבוע הקרוב, או לפחות, אלו הדברים שאני מקווה שהסרט ייספק:

1. המיתולוגיה – הדבר הטוב ביותר בסדרת המשחקים של “אססין קריד” הוא העלילה. הטמפלרים נגד המתנקשים, חזקים מול חלשים, טוב מול רע ורצון חופשי. כל אלו הם רק חלק מהמיתולוגיה העמוקה והנפלאה שבונה המשחק. אנחנו צריכים לראות את ההבדל המהותי בין המתנקשים לבין הטמפלרים, להבין למה כל קבוצה מאמינה שהדרך שלה היא הנכונה ומה היא צריכה לעשות כדי לנצח במלחמה הזו. היכולת של המשחק לקפוץ בין קווי זמן שונים (לא של הפלאש) ולהמשיך לספר את הסיפור היא ראשונה מסוגה. הסרט הראשון יכול להתמקד באגיולאר המתנקש, סרט ההמשך יכול להציג לנו תקופה אחרת לגמרי (יפן הפיאודלית הלוואי) והסרט אחריו יכול בכלל להיות במלחמת העולם השנייה ובכולם האדם שיושב באנימוס הוא הגיבור האמיתי! האפשריות כאן הן אינסופיות.
2. האקשן – אחד הדברים הכיפיים ביותר במשחק הוא לטפס על מגדלים גבוהים, לנהל מעקבים, לברוח משומרים בתעלולי פארקור מגניבים ולהצליח לחסל אנשים בשקט מוחלט או לחסל עשרה שומרים מבלי להניד עפעף. אני רוצה לראות אקשן שלא יצא לי עוד לראות בעולם הקולנוע, משימה קשה אין ספק. נשק הדגל של המתנקשים הוא הלהב המוסתר, מדובר בלהב קטן שמוסתר בפרק היד של כל מתנקש ונשלף בעת הצורך במהירות ובשקט, זהו כלי הנשק העיקרי של המתנקשים. אפשר לעשות איתו דברים מדהימים בסרט ואני מקווה שכך יהיה.
   
3. הגיבור – המתנקשים הם אכן עיקר הסיפור, אבל הגיבור האמיתי של המשחק הוא דזמונד, או במקרה שלנו קלאום לינץ’. לסרט אסור לעשות את הטעות ולנתק אותנו ממנו, בסופו של דבר מסע הגיבור הוא של דזמונד/קאלום (ואיתו, בתקווה, הצופים). המתנקשים הם העיניים או בעצם הכלי שבו הוא לומד את עברו, מבין שהוא חייב לנקוט עמדה במלחמה הזו ומתחיל את מסע הגיבור שלו.

מבחן התוצאה יגיע לבתי הקולנוע בישראל ביום חמישי הקרוב, ה-5 בינואר.