העונה השלישית של “הנגיף” ממשיכה בפתיחה ההדרגתית שלה, וחסכים משבוע שעבר משולמים לצופה בחזרתם של שאר הקאסט למרכז הבמה. בעוד שבפרק הקודם התרכזנו באפ, פאט, סטראקיין וגאס (אבל את שני האחרונים ראינו ממש מעט), הפעם האור נשפך על מיקומה הנוכחי של דוץ’, מצבו החדש של אלדריג’ מול בעלי הברית שלו, ומעט על מצבו של זאק השבוי תחת אימתו של המאסטר.
אזהרה: הביקורת מכילה ספוילרים לפרק
נתחיל עם דוץ’, שכן העלילה שלה הייתה פחות או יותר סגורה ומבודדת מהשאר. אחרי שפירקה את “הזוגיות” עם פאט, חזרה דוץ’ אל חיק חבריה ההאקרים שהפכו ללקטי מזון פזיזים.
אומנם זמן המסך שקו העלילה הזה לקח היה יחסית רב, אך מעבר ל-“היי, אני מנוסה בזה, אתם סתם תעשו שטויות ותמותו ואני אתחרט שעזבתי את מי שבאמת הבין מה קורה כאן”, לא קיבלנו יותר מדי מאחת הדמויות היותר מסקרנות של העונה הקודמת (שלא נזכיר את סצנת “השבויה” שהייתה מדהימה).
ההדגשה שדוץ’ הפכה ללוחמת חסרת רחמים וחמלה (בערך) מוסיפה מעט לשינוי שעברה הדמות בכל עניין האפוקליפסה הנוכחית. מהלך יפה נוסף מצד התסריטאים של הסדרה היה לכתוב לפאט סצנה שבה הוא פשוט תופס סטוץ (שכנראה יהפוך לחשוב אחר כך) רק כדי להזכיר לנו את הרומן בינו לבין דוץ’, שעד עכשיו אני לא יכול לעצור את הדמעות כשאני חושב על הרגע שהוא נגדע.
בינתיים במגדלי הרשע והאופל. מר פולמר הזקן מתחיל לאבד מהשפעות הלובן שהעניק לו המאסטר. בשיחה קצרה עם אייקורסט הצופים מאוזכרים על אובדנו האישי של פולמר מיד לאחר שניסה למדוד את סבלנותו של המאסטר. בזמן שאייקורסט מתריס בפולמר לסיים את ההכנות לשלב הבא בתכניתו של המאסטר, פולמר מנצל את ההזדמנות להסוות מחקר סודי לשכפול השפעות הלובן הערפדי על בני אדם (שמסתיים מן הסתם…בכישלון עצום).
לאחר השיחה עם קלי, אפ נוסע לפגוש את פאט וסטראקיין ולעדכן אותם במתרחש. אני מודה, הצלחתי לחוש בדיוק את אותה התחושה שעברה על סטראקיין כאשר שמע על גורלה של נורה. אכן, דייב בראדלי מצליח להעביר כל כך הרבה, בכל כך מעט הבעה וטקסט. אפ גם מגלה לחרדתו את קיומו של קווינלין ובין השניים מתפתחת מעיין יריבות חברתית.
בסופו של דבר אפ מחליט, שוב, לחשוב רק על עצמו ומתכנן את גניבת הלומין בתמורה לשובו של זאק. קווינלין מציע תכנית חלופית והשניים מתחילים לשתף פעולה. האקט שחותם את הפרק- סגירת האורות, הוא סימבוליות מרעננת לפרק שמשאיר אותנו חצי במתח וחצי בידיעה על בגידת השניים בסטראקיין ופאט.
בזמן שהבגידה מתבצעת, בני ברית חדשים מציגים עצמם בפני לוחם הערפדים הזקן. נו טוב…ישנים חדשים. פולמר גם הוא מתכנן לבגוד בבני בריתו ומחפש לסגור עסקה עם סטראקיין- הוא יבטל את תמיכתו הנחוצה כל כך במאסטר, בתמורה לנוסחת הלובן אותה פיתח סטראקיין לשמירה על בריאותו במשך השנים.
סטראקיין כמובן מסרב, אך לא רק בגלל שאינו סומך על פולמר, אלא משום שהוא מודע לכך שהלובן מעניק חיים, אך במחיר. הזקן הקריר והמסתגר מתחילת הסדרה, לאט לאט מסיר מעליו את שכבות הקור והאנטיפטיות ומגלה חמלה (חלקית) גם כלפי אויב וותיק ובוגדני. לקוראי הנובלות הרי שמדובר בתחילתה של סגירת מעגל מסוימת ונכון לעכשיו היא נעשית בצורה עדינה ואלגנטית.
פרט עלילתי קטן ואחרון: בזמן שזאק מתחזה וכאילו מתקרב חזרה לאימו הערפדית, הוא מנסה לברוח. מצבו הבריאותי בוגד בו, ואז המאסטר מעניק לו מהלובן ומרפא את האסטמה שלו. מהלך שמקרב את זאק פיזית ומנטלית אל המאסטר גם אם לא נראה באופן ישיר.
העונה החלה בהילוך ראשון ומגבירה בהדרגתיות את הקצב והדרמה. היו כמה רגעים מתים כמו הסטוץ של פאט והשיחות חסרות הטעם של קווינלין ואפ, אך הם לקחו מעט מקום מכלל הפרק ולא הורידו את ערכו. אני ממש אשמח אם אירועי השבוע יובילו את דוץ’ חזרה לחיק החבורה, אך עוד מוקדם לומר. בכל זאת- היא לא קיימת בספר!
ציון: 4
