ביקורת מאת: נוי אראל
הטריילר של “משחקי חובה” שיחק בצופים כמעט כמו הסרט, קשה היה להחליט על פיו אם הסרט יהיה מוצלח או אכזבה גדולה. החדשות הטובות: הסרט הוא לא אכזבה, הוא גם לא סרט מופת, אבל בהחלט מדובר בלהיט נוער קיצי שמותאם לצעירים. כזה שתראו עם חברים בשביל הכיף ולא כי הוא יצירת מופת שחייבים לראות.
הסרט מתחיל עם מסך מחשב, ומי שמכיר קצת סרטי אימה, לא יכול שלא להשוות את הפתיח של הסרט Unfriended – סרט אימה שכולו מתרחש דרך מסכי תוכנת הסקייפ בהפקת MTV. אנחנו פוגשים את גיבורת הסרט, וי (V) (אמה רוברטס, האחיינית של ג’וליה) שבדיוק קיבלה מייל שמוסר לה שהיא התקבלה לבית ספר לאומנוית. כעבור שתי דקות הBFF התורנית, סידני מתקשרת אליה בסקייפ וככה וי מגלה את את משחק האון ליין, “משחקי חובה” זה רגע הגילוי של וי על משחקי החובה (באנגלית זה בכלל Nerve שזה אומר עצבים או העזה, עד כמה האדם מוכן להעיז ולסכן את עצמו).
“משחקי החובה” הוא כמו אמת או חובה רק בלי האמת. לכל חובה יש מחיר -100 דולר, 200 דולר והשחקנים חייבים לצלם את החובות כהוכחה וכך מקבלים את הכסף. לאחר שוי חווה דחייה מה”קראש” התורני שלה, היא מחליטה להפוך לנועזת יותר ולקחת “סיכונים בחיים”. וי נכנסת למשחקי החובה בתור שחקנית. המשימה הראשונה שלה היא לנשק בן אדם זר וכך בעצם צופי הסרט פוגשים את איאן (דייב פרנקו, האח הצעיר של ג’יימס) –שחקן במשחקי החובה בן גילה. לאחר משימת הנשיקה הצופים רוצים לראות את הצמד מבצע משימות ביחד, ואלו מתגלות כמשימות לא כאלו אקסטרימיות כמו שהובטח בטריילר. דברים חמודים כמו לעשות קעקוע, לנסות לגנוב בגדים יקרים ועוד. על הדרך הם, כמובן, מתאהבים.
החלק של המשימות היה ארוך ודי מיותר. נכון שצריך לעבות סרט, אבל הבנו את הרעיון, יכלו לחתוך בחצי את המשימות ותוך שתיים –שלוש משימות להגיע ישר ללב העניין בסרט. אחרי יותר מדי משימות מיותרות וי מגלה שהפגישה עם איאן לא הייתה מקרית (וכל מי שראה סרט או שניים בחיים שלו, ראה את הטוויסט הזה בערך מהשנייה הראשונה שהם נפגשו). מחשש לספוילרים לא אפרט על דברים נוספים שוי מגלה אבל היא כן מחליטה ללכת למשטרה (וכל מי שראה סרט או שניים בחיים שלו יודע שזה המעשה הכי מטומטם שאפשר לעשות) ומספרת להם על המשחק הלא חוקי. כמובן שאם אתה שחקן ואתה מלשין על המשחק, אתה הופך להיות אסיר של המשחק ששולט בחייה.
עכשיו מה וי תעשה? האם היא תנצח במשחק ותשתחרר מה”אסירות”? זה אמור להיות לב ליבו של הסרט. אבל זה לא. הדגש יותר על המשימות וסיפור ההתאהבות בין וי לאיאן. אמה רוברטס בתפקיד וי מעולה, בהחלט דמות שהצופים בקולנוע יכולים להזדהות איתה. דייב פרנקו בתפקיד איאן המסתורי הוא די מונוטוני.
הסרט מנסה להיות ריאליסטי ולהתחבר לעולם הטכנולוגי בו אנו חיים היום, אבל, יש בו דברים ממש לא הגיוניים, הדבר הראשון הוא הטכנולוגיה: כל שחקן חייב לצלם את החובה בפלאפון שלו. במשך לילה שלם הסוללה בפלאפונים של וי ואיאן לא נגמרת?!. זה לא יכול להיות! ואם כן, אני רוצה את השם של היצרן כי אצלי הסוללה הולכת כל שעתיים.
או קי, עזבו סוללה אינסופית בפלאפון, חלק מהטכנולוגיה שמציגים בסרט בכלל לא קיימת. הסרט עמוס חורים בעלילה ובכלל, אין לנו מידע על הדמויות מעבר למה שאנחנו רואים. למשל: אבא של וי לא הופיע כל הזמן, היא גם לא דיברה עליו או הזכירה אותו. איפה הוא? היה קשה לשכור שחקן בתפקיד האבא או לפחות לזרוק לנו את המידע באחת השיחות? עצלנות של התסריטאים.
הסרט מנסה להיות מטפורה לכמה רחוק נלך בשביל כסף ותהילה תוך כדי העברת ביקורת על ההתמכרות שלנו לפלאפונים –אבל לא ממש מצליח לו והביקורת יחד עם המטפורה עוברים “ליד”.
בשורה התחתונה, לא מדובר בסרט גרוע, רק אם החלטתם לראות אותו בקולנוע תנמיכו ציפיות. הסרט הרבה יותר מתאים לז’אנר של סרט נעורים כיפי מאשר מותחן.
ציון: 3.5
