אזהרה: הביקורת כוללת ספוילרים, ועשויה להכיל שפה בוטה

בגיל 14 קראתי לראשונה את The Killing Joke – סיפור המופת הפסיכוטי שכתב אלן מור. הייתי אז ילד שגדל על גיבורי-על אבל לא הבין הרבה בקומיקס, ונחשפתי לראשונה לעולם האפל יותר של גיבור ילדותי – באטמן, אותו הכרתי דרך סדרת הטלוויזיה Batman: The Animated Series.

הנובלה הגרפית, שיצאה בשנת 1988, היא המאסטרפיס של הקומיקס מבחינתי – היא עשויה בצורה טובה והסיפור הוא כל-כך עמוק שקשה לא לאהוב אותו. לכן כששמעתי שהיא תעובד לסרט מצויר, שיהיה מיועד למבוגרים וידורג ברייטינג R ותוסיפו לזה את הידיעה שמארק האמיל וקווין קונרוי יחזרו לתפקידי הדיבוב המופלאים שעשו לפני יותר מ-20 שנה, אני מוכרח להודות שהתרגשתי בערך כמו הפעם ההיא שקראתי את הקומיקס לראשונה.

אז פורסם שהעיבוד לנובלה הגרפית לא יחזיק יותר מ-40 דקות של סרט ובכדי לעבות את התסריט  בחרו היוצרים (ביניהם גם ברוס טים, מיוצרי Batman: The Animated Series) להמציא עלילה מקדימה שתרחיב את עולמה של באטגירל (ברברה גורדון, הבת של המפקח גורדון), אחת הדמויות הנשיות האהובות עליי בעולם הקומיקס. באטגירל היא דמות חזקה, בחורה שחותרת לצדק ולאמת, חצופה ולא פוחדת להשתמש בכל אמצעי שיעמוד לצידה על מנת להשיג את מה שהיא רוצה. ואז הגיעה העלילה המקדימה הזו, בה באטגירל הופכת מהדמות שתיארתי למעלה, ל- Passive Aggressive Obsessive Girlfriend, אחרי שבאטמן והיא שוכבים.

הבעיה שלי היא לא עם סצנת הסקס, או עצם העובדה שהיא קרתה בין ברוס לברברה, אלא לערעור היחסים בין הדמויות אחרי האקט, כמו שני חברים טובים ששוכבים ויודעים שהם לא יכולים לחזור להיות חברים טובים כמו פעם. מערכת היחסים הזו היא משהו שקורה בעולם, אבל הוא לא משהו שציפיתי או רציתי לראות בסרט של באטמן. זה מחליש את דמותה של באטגירל וגורם לדברים הקשים שיבואו בהמשך לקשים פחות, כי הדמות שלה פתאום נראית פגועה – היא כבר לא הנערה המגניבה הזאת שלא שמה על אף אחד, אלא הבחורה שיודעת שהיא איבדה חבר טוב למען ריגוש רגעי. יותר מזה, בסצנה שמתרחשת לקראת סיום הפריקוול ובו היא תופסת את הפושע היא גם מאבדת את עצמה ומכה אותו עד זוב דם, בלי לחשוב ובלי לראות מה קורה סביבה – מה שגורם לה לוותר על זהותה כבאטגירל ולהתנהג כמו שבעצם חלק גדול מאתנו היה מתנהג, להתנהג כחלק מהמציאות הקיימת.

ואז הגיע ג׳וקר.

לא יודע עד כמה אתם מכירים את היצירה האייקונית הזו, אבל בשלב מסוים הג’וקר שם לו למטרה לפגוע בברברה, לא כי היא באטגירל (הוא לא ידע את זה, וספק אם זה עניין אותו) אלא בשביל להצהיר הצהרה – שאפילו ג׳ים גורדון, סמל הטוהר של ג׳ותאם, צריך רק יום רע אחד על-מנת להפוך למשוגע כמוהו. כדי להשיג את מטרתו, הג׳וקר משתלט על קרנבל וביחד עם אנשי הקרקס הוא מעביר את ג׳ים ברכבת אימה שתגרום לג׳ים לאבד את שפיותו, לזנוח את כל הערכים שהוא מכיר ולטפל בג׳וקר ״לא לפי הספר״ – לא לפי איך שג׳ים רגיל.

בנוסף, הג׳וקר רוצה להוכיח לבאטמן שהם בסופו של דבר זהים. שניהם משוגעים שנוצרו באותו תהליך – יום רע אחד הוא מה שגרם להם להיות מי שהם. אצל באטמן זה הרצח של הוריו שמניע אותו להילחם בפשע, ואצל הג׳וקר זה המוות של אשתו, בנו שטרם נולד והפשע שהתלווה אליו, שגרמו לו לאבד את שפיותו ולהפוך לאחד הנבלים הגדולים בכל הזמנים.

בניגוד לחלק הראשון של הסרט, שגרם לי להרגיש אי נוחות בקשר לדמויות שחשבתי שאני מכיר כל כך טוב כאשר מגיע החלק בו נכנסת האדפטציה של הנובלה של מור, המצב משתפר פלאים. הופתעתי לראות כמה האדפטציה הייתה מדויקת והצליחה להעביר בי את התחושות שעברו בי בזמן הקריאה הראשונה שלי, ועצם העובדה שהקולות והצלילים המוכרים פתאום מתחברים לטקסטים שאני מכיר ומעריך נתנה לזה נפח גדול יותר.

הסרט לוקח כמה שדברים שהיו רק מרומזים והפך אותם להרבה פחות מרומזים בסרט – בעיקר שתי סצנות עיקריות. הראשונה, הסצנה שבה אנו מבינים שהג׳וקר לא רק שיתק את ברברה אלא גם אנס אותה, סצנה מזעזעת שנתנה עוד מימד לפסיכוזה שלו. השנייה, שהיא בעצם סצנת הסיום של הסרט, בה הג׳וקר ובאטמן דנים ביחסים שלהם: באטמן מזדהה עם הג׳וקר ומציע לו עזרה, אך הג׳וקר מסרב ומסביר לו שבשבילו זה כבר מאוחר מידי. הוא אומר לו שהסוף שלהם הוא רק המוות של אחד מהם, כמו חתול ועכבר במרוץ מעגלי. אבל זה מזכיר לו בדיחה, והוא מספר אותה לבאטמן, שמתחיל לצחוק יחד איתו… וכמו בקומיקס, הסרט נגמר בפייד לא ברור. יכול להיות שבאטמן הרג את הג׳וקר והוכיח לג׳ים שגם הוא משוגע בדיוק כמו האויב שלו, יכול להיות שלא. יש דברים שצריכים להישאר תעלומה.

בואו נדבר לרגע על האנימציה, האנימציה בסרט הייתה בסגנון של ברוס טים ופול דיני – כלומר בסגנון של Batman: The Animated Series, אבל באותו הזמן היא גם לא הייתה בסגנון שלהם: ברגעים מסוימים האנימציה פתאום הפכה לתלת מימדית ולפעמים צוירה בצורה שונה. חוסר העקביות הזה היה לא נעים לעין ולפעמים אפילו עיצבן, כאילו לקחו את האנימציה שכל-כך הייתי מורגל אליה בילדותי וניסו להנגיש אותה לימינו. הייתי מעדיף שהיא תישאר לחלוטין קלאסית.

לעומת זאת, הדיבוב היה ללא רבב. קווין קונרוי ומארק האמיל הם הבאטמן והג׳וקר שלי והיה נפלא לשמוע שוב את הדינמיקה ביניהם על המסך. טארה סטרונג, שדיבבה את באטגירל יחד איתם מאז The New Batman Adventures (שהיא סדרת ההמשך של BTAS) הייתה תוספת נהדרת, וריי וייז החליף את בוב הסטינגס המנוח בתפקיד ג׳ים גורדון ועשה עבודה נפלאה.

 

חיכיתי הרבה ליציאת הסרט הזה, ואין ספק שהיו דברים שאכזבו אותי ודברים שהלהיבו אותי. הוא עדיין לא סרט האנימציה הטוב ביותר של DC, והתואר הזה עדיין שמור לUnder The Red Hood, אבל הוא בהחלט תופס את המקום השני – לפחות 40 הדקות האחרונות בו.

אהבתי:
אדפטציה כמעט מושלמת לסיפור מופת קלאסי.
דיבוב מדהים של צוות מדבבים שעליו גדלתי.
רפרנס נהדר לגרסאות אחרות של הג׳וקר על המסך במאורת העטלף (שימו לב!)
הסרט מדורג לגילאי 18 ומעלה – יש בו אלימות, שפה בוטה ועירום, ואין ספק שהוא לא נעשה לילדים

פחות אהבתי:
עלילה מקדימה חלשה.
אנימציה בעייתית.

הערה  – אם אתם רואים את הסרט, הישארו עד אחרי הקרדיטים כי יש סצנה נוספת בסופם.

ציון: 4