ביקורת "החץ" עונה 4 פרק 10: חובות דמים

הביקורת השבועית של "החץ" מוגשת בחסות אוראקל.

זהירות, מוצר זה עלול להכיל ספוילרים ודמויות לא עקביות!

"אני מתכונן לגלם גם את פני צלקת"
"אני מתכונן לגלם גם את פני צלקת"

חזרתי השבוע לסקר את "החץ" לאחר פגרת חורף קצרצרה ואני חייב להודות שאני חווה דיסוננס. מצד אחד, מאוד רציתי לחזור לסקר עבורכם את הסדרה (כי שיעמם לי קצת) ומצד שני נאלצתי להיזכר כמה נמוך "החץ" עוד עלולה לרדת. מאירועי הפרק הקודם: אוליבר חושף את דמיאן דארק לציבור ודוחף לקראת מכת המחץ מולו, בזמן שהוא מתארגן להציע נישואין לפליסיטי. דארק, מן הסתם, מתעצבן ומנסה לחסל את אוליבר (בלי לדעת עדיין את זהותו הסודית… כן, הוא הנבל המרכזי היחיד עד כה שלא הבין את זה עד עכשיו) אך – הפתעה – פוגע קשות בפליסיטי.

הפרק נפתח שוב בסצנת המסתורין של אוליבר ובארי מעל הקבר האנונימי (סביר להניח שכבר לא מדובר בפליסיטי). מעבר למיחזור ערך רגשי לא קיבלנו כלום בפתיח הנ"ל. הפרק ממשיך הישר אל מסע הנקמה האישי של אוליבר כשהוא מחסל רוח רפאים אחת אחר השנייה בניסיון לאתר את דארק. המעבר החד ממאורעות הפרק האחרון לאקט הנקמה מרגיש ממש מזורז, וכמעט מוציא מקצב העלילה לחלוטין. גם דיגל נוטל חלק בחקירות למציאת דארק, ע"י שינוי יחסו כלפי אנדי, בקטע רע. כולם מתאגדים תחת הרצון לנקום את מצבה הנוכחי של פליסיטי ששרדה את המתקפה (הפתעה…) אבל כנראה תישאר משותקת לשארית חייה (כמו דמות מסוימת שגורמת לי לרצות לצרוח "באטמן!" בפעם המי-יודע-כמה מתחילת הסדרה).

"אני מוכן לעשות הכל אם תשרפו אותי שוב"
"אני מוכן לעשות הכל אם תשרפו אותי שוב"

הדבר היחיד השבוע שאולי הצליח להפיח מעט רוח בפרק היה חזרתו מהמתים (פחחח) של אנארקי. לא רק שפיתחו את דמותו לכזו של "נבל רודף נבל", שזה כיוון מרתק בעיניי, אלא גם נתנו לו סוג של רומן\אובססיה פסיכוטיים עם ת'יאה, שחוץ מלשרוף אותו בחיים בלהט הלאזרוס שלה, לא באמת הייתה מחוברת אליו בשום צורה.

בזמן שאנארקי מחפש נקמה בדארק, אוליבר מחליט להשתמש בו כדי לאתר את מושא הנקמה המשותף להם (מה שקצת מחזיר את גיבורנו אל דמותו המקורית כ"ברדס"). האינטרסים של כולם מתנגשים, התכנית לא עולה בעין יפה ואנארקי מצליח לברוח, ממש לפני שהוא מחסל את אשתו ובתו של דארק, רק כדי שאוליבר יציל אותן (?!) העימות בין החץ לדארק, לאחר מכן, היה פשוט מבלבל ומתסכל כאחד. דארק אמר לא מזמן שהוא "הבחור הרע"; אז מה אם הגיבור הציל את המשפחה שלך? תהרוג אותו, אל תשחרר אותו! או לפחות תעניש אותו על החוצפה שלו או משהו כזה. שלא לדבר על כך שכל הפרק דמויות נעות הלוך וחזור מההחלטות שלהן בלי סוף.

"אז אנחנו עושים את זה שוב? *פיהוק*"
"אז אנחנו עושים את זה שוב? *פיהוק*"

אוליבר, למשל: אני אכול נקמה; שיניתי את דעתי; שלחתי את אנארקי מול דארק; אציל את המשפחה של דארק; מנסה שוב להרוג את דארק; אני באטמן! דיגל: אני אוהב את אחי; אני מרביץ לאחי; אני משחק קלפים עם אחי. ת'יאה: אני מפחדת מאנארקי; אני אהרוג את אנארקי; אציל את אנארקי; אני מתחרטת שהצלתי אותו… תנוחו!

כל ההתנהלות הזו טובה לקשת של כמה פרקים ולא בדחיסה לפרק אחד. התוצאה הייתה בלבול, חוסר התמקדות שלי כצופה, ודחף בלתי נשלט לדילוגים על קטעים. אה, כן, ובסופו של הפרק שוב חוזרים אל סצנת הקבר. הפעם פליסיטי ואוליבר במכונית, מוכי עצב וכעס כלפי דארק… אם זה לא זועק "דיגל הולך למות", אהיה מופתע מאוד.

אה, הפלאשבקים… אפשר כבר להפסיק איתם? תודה מראש.

ציון: 2
ratings-tv-2

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s