הביקורת השבועית של “דוקטור הו” מוגשת בחסות פיטר קפאלדי.
זהירות, מוצר זה עלול להכיל ספוילרים ואוכל של דיינר אמריקאי!
טוב, הגיע הזמן לסגור עונה… זה תמיד קשה כשמדובר בדוקטור, כי זהו הרגע שבו כל העונה מתחברת לכדי משהו קוהרנטי יותר, לשיא מפוצץ (או לא) ושוזרת מחדש את כל חוטי העלילה שנטוו במהלך העונה.
עכשיו, אני יודע שאני מרשה לעצמי להיות מאוד ביקורתי כלפי הסדרה וזאת כי אני מאוד נהנה ממנה. לצערי, הרגשתי שהיא די איבדה כיוון לאחר התקופה של טנאנט לאורך כל התקופה של סמית’ כדוקטור וגם בעונה הראשונה של קפאלדי. הייתה די חזרה על שטאנצים שלא עבדו ממש, וכל העלילה נראתה כמו מישמש אחד גדול ולא ברור.
יחד עם זאת, אני חושב שהעונה האחרונה, מלבד 2-3 פרקים לא חזקים במיוחד, הראתה שלסדרה יש עוד הרבה כיוונים להתפתח אליהם ודווקא כאשר אתה מכבד את העבר ולא מנסה בכוח להתקדם יותר מידי ולשנות, הסדרה נראית כבנויה על יסודות חזקים. אני מוכרח לומר שהעונה התשיעית הייתה מופתית בעיניי וסופסוף הוציאה את יכולות המשחק כראוי מהשחקנים. היה איזון טוב בין הדרמטי לקומי וגם קפאלדי הצליח לקראת סופה למצוא את הדוקטור שלו, שלטעמי הוא שילוב של כל הדוקטורים כמעט; יש בו מאקלסטון את המרירות והקשיחות, החביבות והאלגנטיות של טנאנט יחד עם רגש נקמה עז, השיק המרוחק והקאמפי במקצת של הדוקטור השני, ובעיקר הוא לא מתנצל יותר על כלום – זה מה שבא לידי ביטוי הכי הרבה בפרק האחרון לעונה. אם בעבר היו בדוקטור של קפאלדי פחד ורגשות אשם על מה שעשה במלחמת הזמן, הפרק האחרון הוא המקום בו הוא מפסיק להתנצל ולהתחבא. הגיע הזמן לעמוד על שלו.
הפרק נפתח במדבר בארה”ב, כמו בעונות של מאט סמית’ שניסו לחזר אחרי הקהל האמריקאי, והדוקטור נכנס אל דיינר, נראה מבולבל ומסתובבת אליו לא אחרת מאשר… קלרה! האם זהו חיזיון? זיכרון? הדמיית מחשב? הדוקטור מתחיל לספר לה את סיפורו ולמה הוא מנגן שיר שנקרא “קלרה”.
לאחר הקרדיטים עוברים להיכן שהסתיים הפרק הקודם, על גליפריי, כוכב הבית של אדוני הזמן. אנו רואים את רסיליון (בפעם הקודמת שראינו אותו הוא שוחק ע”י טימותי דלטון), מנהיג אדוני הזמן והאיש שהפך את החברה שלהם למה שהיא היום, מודאג מכך שהדוקטור על הכוכב ולא מבין מה הוא רוצה ולמה חזר לשם.
בינתיים הדוקטור מגיע לאסם המוכר לנו מהפרק ה-50, שם הוא ספק מסתתר, ספק מחכה, אך חקלאי המקום מגיעים ומסתכלים עליו בהערצה. בשלב כלשהו מגיעים חיילים ומבקשים ממנו להצטרף אליהם לארמון אך הדוקטור, מבלי לומר מילה, מסמן קו בחול ומתעלם מהם. כך שוב ושוב, כאשר בכל הזדמנות מגיע מישהו מדרג גבוה יותר, עד רסיליון בעצמו. רסיליון מצווה על חייליו לירות על הדוקטור, אך הם מורדים ועוברים לצד של הדוקטור לאחר שהם מכירים בו כגיבור מלחמת הזמן. הדוקטור ממשיך ומסלק את רסיליון, המנהיג הכל-יכול של אדוני הזמן, מגליפריי ויחד איתו את המועצה העליונה, ולמעשה נכנס לתפקיד נשיא גליפריי.
אם חשבנו שסיפורה של קלרה הגיע לסופו עם מותה, אנו למדים שבעולמו של הדוקטור, בדיוק כמו בקומיקס גיבורי על, המוות הוא רק חלק קטן מהסיפור. הדוקטור מבקש להשתמש בטכנולוגיה של אדוני הזמן כדי להחזיר את קלרה.[1] הדוקטור תופס אותה רגע לפני שהעורב פוגע בה ושולף אותה מקו הזמן. קלרה מגלה שאין לה דופק והדוקטור מסביר שלקח אותה בין פעימות הלב, לכן היא קפואה וקבועה בזמן ואם הוא לא יחזיר אותה – הזמן ייקרע וייפרם (בשביל עונה שניסתה להסביר פרדוקסים, הם מעלים כאן הרבה ללא הסבר בכלל). הדוקטור חוטף את קלרה והורג את הגנרל שליווה אותו כל הזמן (אבל הוא מתנצל על כך!) שחוזר כאישה (הם ממש מנסים לספק את כל מי שרצו שהדוקטור הבא תהיה אישה) בקטע די משעשע, כאשר היא שמחה שחזרה לגוף של אישה ולא מבינה איך הגברים מסתדרים עם כל האגו.
[1] טכנולוגיה שלא השתנתה הרבה בארבעה מיליארד השנים בהם הדוקטור היה כלוא בחוגה, מסתבר… וכולם עדיין מכירים אותו… ושמתם לב שגליפריי, למרות היותה כה מתקדמת, היא רק עיר במרכז כוכב צחיח למדי? אבל אולי ההסבר היחיד הוא timey wimey וכו’…
הדוקטור לוקח את קלרה למרתפי גליפריי, שם שמורות בתודעה של אדוני הזמן המתים מעין רוחות רפאים וכמה אויבים שניסו להסתנן, כמו דאלקים, סייברמנים ומלאכים בוכים. הדוקטור וקלרה גונבים טארדיס בעיצוב קלאסי כמו של הטארדיס המקורית (ברגע נחמד מאוד של נוסטלגיה). הם נוסעים לקצה הזמן כדי לנסות ולברוח מאדוני הזמן ולהתניע מחדש את קו הזמן של קלרה. בקצה הזמן, ברגעים האחרונים של היקום, הם שומעים דפיקה על הדלת. כמו בסיפור אימה קצר הם פוגשים שם את אשילדר, שכמו ג’ק ארקנס, חיה לנצח (איך לא עשו קרוסאובר בין שניהם?!)
קלרה מבינה שהדוקטור רוצה למחוק את זיכרונותיה של קלרה ממנו (עיין ערך אנה ואלזה), כפי שעשה לדונה בזמנו כדי שלא תחפש אותו ולא תתגעגע אליו. אם היא תזכור את הדוקטור, היא תרצה להמשיך בהרפתקאות ואז אדוני הזמן יגיעו אליה ויחזירו אותה לרגעי חייה האחרונים.
קלרה הופכת את הקוטביות של המכשיר ולאחר פרידה מרגשת, למעשה הזיכרון של הדוקטור נמחק הפעם והוא מתעלף ושוכח אותה. הוא מתעורר במדבר בארה”ב והסיפור שב לדיינר מתחילת הפרק, אז ניתן להבין מה קרה שם. קלרה רצתה לוודא שהדוקטור לא זוכר אותה, אך גם מבינה שהוא תמיד ימשיך לחפש רמזים לקיומה. כאן מגיעה הפרידה הראויה בין השניים והדוקטור אף מבין מה קורה כאשר הדיינר נעלם סביבו, ומסתבר שזוהי הטארדיס השנייה בהסוואה. קלרה משאירה לדוקטור את הטארדיס שלו צבועה ומקושטת עם פניה. הדוקטור נכנס לטארדיס וסוף סוף מקבל בחזרה את המברג העל-קולי שלו (יש!!!) בעיצוב חדש ומעניין – פחות סטימפאנק ויותר סטארטרק.
קלרה ואשילדר נשארות בטארדיס השנייה, שנותרת בצורת דיינר (מנגנון הזיקית שם לא מי יודע מה, הא?) ומתרוצצות להן בגלקסיה, חסרות גיל וקפואות בזמן. אשילדר אומרת לקלרה שיום אחד היא תצטרך לשוב לגליפריי כדי שיחזירו אותה לרגע המוות שלה, על מנת למנוע מהזמן לקרוס, וקלרה משיבה על כך שהיא תחזור לשם בסופו של דבר “בדרך הארוכה”.
כאן קלרה למעשה מצדיקה את אחת הביקורות על הסדרה בשתי העונות האחרונות, שהיא בעצם הדוקטור וקפאלדי די מסתתר מאחוריה; שהיא מזיזה קדימה את העלילה. והנה, היא הופכת למעשה לדוקטור, עם טארדיס משלה, לא מזדקנת, חצופה וערמומית, צינית… היא בעצם ההייבריד שדובר עליו לאורך העונה; היא בת-אדם אבל יש בה לא מעט מהדוקטור. עכשיו אולי נזכה לראות מה באמת יש לקפאלדי להציע כדוקטור כשהוא לא יכול להסתמך על קלרה.
נתראה בפרק חג המולד!
ציון: 4
