השבוע: פרנק מילר חוזר להתעלל בבאטמן ובעיני הקוראים; דוויל דינוזאור מוצא שותפה חדשה ופחות שעירה.

Dark Knight III: The Master Race #1

כתיבה: בראיין אזארלו, פרנק מילר \ ציור: אנדי קיוברט, פרנק מילר \ הוצאת DC

אם אתם קוראי קומיקס אדוקים, לא מן הנמנע ששמעתם על או קראתם את הקלאסיקה The Dark Knight Returns של פרנק מילר הידוע. המיני-סדרה מ-1986 הותירה את חותמה על ההיסטוריה של עולם הקומיקס וגיבורי העל, ונחשבת לאחד מסיפורי באטמן המשפיעים ביותר. לצד Watchmen של אלן מור ודייב גיבונס, TDKR הביא את עולם הקומיקס לרמה חדשה, אפלה ובוגרת יותר בשנות השמונים. אז כשפרנק מילר אומר שהוא עובד על הפרק השלישי בסדרה (השני הוא The Dark Knight Strikes Again הידוע לשמצה מ-2001), ללא ספק זה מעורר סקרנות.

ראשית, אני חייב להתוודות שאף על פי שלדעתיTDKR הוא סיפור מצוין, אישית אני לא מאלה שמחשיבים אותו ליצירת מופת. אני חושב שיש שם בעיות באמנות (על כך בהמשך הביקורת) ובקצב.

אם אתם עדיין איתי אחרי הווידוי, בואו נדבר על הפרק החדש בסאגה של פרנק מילר. הגיליון מחולק לשני חלקים: הראשון הוא הסיפור המרכזי המספר על שובו לפעילות של באטמן, ואילו החלק השני הוא סיפור שמתמקד בריי פאלמר, הלא הוא האטום.

הסיפור מתחיל בהופעת פתע של באטמן ברחוב, כשהוא נראה משתמש באלימות נגד שוטרים, עקב כך מתפתח מרדף אחריו והשמועות על שובו מתפשטות במהרה דרך המדיה. אחרי כמה עמודים בלבד מופיע אחד הדברים שעיצבנו אותי ב-TDKR – שידורי הטלוויזיה. משום מה, פרנק מילר חושב שהדבר הכי מעניין בעולם זה מה שיש בטלוויזיה. וזה לא שאני לא מבין את היתרונות של הפורמט; זה מראה היטב את ההשפעות של אירועים על התקשורת ועל האזרחים, ומציג את הדעות והגישות השונות של כולם לגבי המאורעות. אבל ב-TDKR מילר בזבז על זה כל כך הרבה זמן, עד שהגיע השלב שבכל פעם שהגעתי לאחד מהחלקים הללו יכולתי רק לחשוב “אה, שוב זה…” למזלי, גיליתי שהפעם זה לקח רק שני עמודים בלבד בכל החוברת, כנראה כאקספוזיציה וגם כמעין הומאז’ לפרק הראשון של הסדרה המקורית. אני חושב שבכמויות נכונות זה בהחלט יכול לעבוד, נקווה שזה יימשך כך.

את הסיפור הראשון מצייר אנדי קיוברט (Batman, Flashpoint) ואת השני מצייר מילר בעצמו. יש קטעים בחלק הראשון בהם נדמה שקיוברט מנסה לצייר בהשראת הסגנון הקלאסי של פרנק, וזה חבל משום שהוא צייר הרבה יותר טוב מפרנק ובעל סגנון מצוין משל עצמו.

עוד ווידוי קטן: אני לא חושב שפרנק מילר הוא צייר טוב במיוחד. כמובן שיש לו עליות ומורדות בקריירה. ב-Sin City, אני חייב להודות, הוא צייר בסגנון מאוד מעניין וייחודי, ויש דברים אחרים בקריירה הארוכה שלו בהם הוא עשה עבודה טובה. יחד עם זאת, לצערי חלק גדול מעבודתו, בעיקר המודרנית, פשוט לא עובד בעיניי. הייתי רוצה לומר לו שהוא כותב אגדי ושאני מעודד אותו לכתוב מה שהוא רוצה, אבל בבקשה, שייתן למישהו אחר לתרגם את המילים לציורים. האומנות ב-TDKR היא בינונית פלוס בעיניי, ואת TDKSA אני חושש לקרוא אחרי שראיתי את הציורים מתוכו (ולא מסייעות הביקורות השליליות). העבודה של מילר בחצי השני של הגיליון היא לכל היותר סבירה, לצערי. אני מבין שיש אנשים שחושבים שהוא אמן גדול, אבל אף פעם לא יכולתי להתחבר לזה.

כשהגעתי לסוף החוברת הייתי עצוב לגלות שמלבד הטוויסט הקטן בסוף ושתי עלילות צדדיות עם כיוון לא ברור, הסיפור די חסר עצמות. מלבד הסיפור הקטן עם וונדר וומן והבת שלה עם סופרמן, שאר העלילה היא על באטמן והחזרה שלו לרחובות. אני לא יודע אם מילר זוכר, אבל שיבתו של באטמן הייתה העלילה של הסדרה הראשונה. כמובן שמאוחר יותר מגלים שיש יותר משנראה לעין, אך עד אז זה מרגיש כמו גרסה מזורזת יותר של TDKR #1 בלבד.

מלבד זאת, אני לא חושב שיש לחוברת הראשונה הרבה להציע חוץ מסצנות המצוירות באופן יפה ע”י אנדי קיוברט פה ושם, ואווירה סגרירית ומעניינת. אני מודה שאני מסוקרן לדעת לאן העלילה תלך, ולמה הדברים הם כפי שהם בגיליון הפתיחה; אבל כחוברת בודדת היא, כפי שאמרתי, חסרת בשר, ומתרכזת רק בבניית הסיפור לחוברות הבאות מבלי להשאיר רושם ראשוני טוב. הייתי ממליץ לקרוא את החוברת רק אם אתם מעריצים גדולים של הקלאסיקה ורוצים לדעת מה עוד יכול פרנק מילר יכול לבשל בגילו ומצבו הנוכחי (כאמן ובחייו הפרטיים). אם אתם רק מחפשים סיפור מעניין וחדשני, לא הייתי ממליץ על DKIII, לפחות לא נכון לעכשיו. [בניה שגיב]

ציון: 2.5

Moon Girl and Devil Dinosaur #1

כתיבה: איימי רידר, ברנדון מונטקלייר \ ציור: נטשה בוסטוס \ הוצאת מארוול

דוויל דינוזאור הופיע לראשונה בסדרה שנשאה את שמו ב-1978, אחת מיצירותיו של ג’ק קירבי בסיבוב השני שלו במארוול אחרי שעזב לחברה המתחרה, DC, ובילה שם את מרבית אותו עשור (ועבד על סופרמן, ויצר את ה-New Gods ודארקסייד). הבעיה עם דוויל דינוזאור (ומון בוי, דמוי-קוף\דמו-אדם קדמון, שותפו הקבוע של DD) היא שמעבר לקונספט המקורי ומה שקירבי עשה איתו, הוא לא הצליח להשתלב ממש ביקום מארוול.

הצמד מגיע מיקום חלופי בו יש שבטים של דמויי-קופים ודינוזאורים. מון בוי הציל את DD מזעמם של שבט ה-Killer-Folks, כשהוא עצמו צאצא לשבט ה-Small-Folk, ממנו סולק בסופו של דבר בגלל חברותו עם היצור המפלצתי. בשונה מבני עולמם, DD ומון בוי חכמים וחזקים מהרגיל, תודות לאש מכושפת איתה ניסו להרוג את DD, מה שהופך אותם למעין גיבורי על מקומיים.

זה לא שהשניים לא הופיעו לצד דמויות מארוול אחרות, כגון ספיידר-מן, ואף פעלו זמן מה ב-Savage Land, חבל הארץ הנסתר באנטרקטיקה ששכח הזמן, ביתם של לורד קיי-זאר, דינואורים וחיות קדמוניות, ומקום נרדף ע”י גורמים מרושעים שונים בגלל המחצבים שיש בו. אבל מעבר לכך, הצמד נותר מאוד נידח ונשכח בתמונה הגדולה. היחיד שעשה עם DD משהו מעניין מאז הופעתו הראשונה, כפי הנראה, היה וורן אליס ב-Nextwave.

הסדרה החדשה, כפי שניתן להבין משמה, מחליפה את מון בוי במון גירל. לונלה (שם הולם) היא גיקית וחובבת מדעים, חכמה מדי עבור ביה”ס היסודי המקומי, אך לא מצליחה להתקבל לאף מוסד לימודי מתקדם. היא יודעת יותר מבני גילה ומוריה, ולכן הופכת למושא ללעג. המצוד של לונלה אחר פתרון לבעיית הטריג’ן, החומר שהופך בני-אדם לאיניומנס, מביא אותה לתגלית מוזרה.

במקביל, DD ומון בוי מנסים למנוע טקס כשפים כלשהו של ה-Killer-Folks, אך בזמן ש-DD רודף אחרי שני נמלטים, שלושת חבריהם תוקפים את מון בוי ומכים אותו קשות. כשפורטל נפתח, כפי הנראה בהפעלה בשוגג מהצד השני, הנבלים בורחים דרכו ומגיעים לניו-יורק המודרנית במהלך שיעור ספורט של לונלה. מון בוי, בנשימתו האחרונה, נפרד מחברו בטוב ביותר ומבקש ממנו לרדוף אחרי ה-Killer-Folks לעולם האחר. וכך מון גירל ודוויל דינוזאור נפגשים, אף שהיא עדיין לא מודעת לטיבו ומניעיו וחוששת שהמפלצת עומדת לאכול אותה.

איימי רידר היא בעיקר ציירת שעבדה בשנים האחרונות על מספר כותרים של DC. יש לה גם יצירות עצמאיות, לצד שותפה הקבוע ברנדון מונטקלייר, איתו היא כותבת את הסדרה. הסגנון הקליל והמבדר שלהם עשוי ליצור סדרה שתתאים בעיקר לגילאים הצעירים. הקונספט המטופש, יש להודות, של דוויל דינוזאור בהחלט זקוק לכתיבה מסוג זה, וייתכן כי הסדרה תשתלב היטב בנישה הביזארית והקטנה של מארוול. אין פה משהו ייחודי או מרענן, כשבעיקר מדובר בהצגת השחקנים הקבועים; כפתיח זה עובד לא רע, אך בעיקר משמש כמקפצה לפרק הבא שאולי יהווה את ההתחלה בפועל.

נטשה בוסטוס חדשה יחסית בתעשייה. יש לה מעט מאוד יצירות קומיקס מקצועיות ברזומה. נראה כי היא כמו רבים מהאמנים (בעיקר אמניות) החדשים שמבססים עצמם תחילה ברשת, זריקת המרץ שתעשיית הקומיקס האמריקנית זקוקה לה. מעניין לראות אמנים כאלה צומחים דווקא בשתי החברות הגדולות. בכל אופן, הסגנון של בוסטוס מאוד פשטני ו”צעיר”, לא בשונה מהכתיבה של רידר\מונטקלייר, וכנראה צוותה אליהם מסיבה טובה.

לא יצירה מרתקת מהרגע הראשון, ובטח לא מרשימה כמו סקווירל גירל והווארד הברווז, מלכי הנישה הביזארית של מארוול, מטורפות ומצחיקות החל מהרגע הראשון וכמעט ללא הפוגה. אבל בטווח הרחוק, אם הסדרה תשרוד לאורך זמן, מון גירל ו-DD עשויים להשתפר ולחזק את האגף הזה, שתמיד זקוק למשתתפים מוכשרים נוספים. [תומר סויקר]

ציון: 3.5