הביקורת השבועית של “גות’אם” מוגשת בחסות הכומר ריצ’ארד וויין גארי וויין.
זהירות, מוצר זה עלול להכיל ספוילרים נוראיים כמו פרצופו של ג’יימס פריין.
מדי פעם ל”גות’אם” יש נקודות אור סבירות. “Mommy’s Little Monster” הוא אחת מהן, במיוחד במונחים של הסדרה השפלה הזו.
אחד ההישגים הגדולים של הפרק הוא שיחרורה של קרול קיין (אמא קובלפוט) מהסדרה, מה שאומר שאוכל ליהנות ממנה באופן בלעדי ב-Unbreakable Kimmy Schmidt מבלי לחשוב על הסדרה האחרת והנוראית שהיא משתתפת בה.
ההישג השני הוא חשיפת פרצופו האמיתי של תיאו בפני ג’ים והארווי. הבעיה היא שהם נמצאים במיעוט ואף אחד לא יאמין להם, בייחוד אחרי שהגיבור הכי גדול שידעה גות’אם סיטי נבחר הרגע לעמוד בראשה. נראה שאנחנו עומדים בפני סיבוב חוזר של גורדון נגד קומישינר לואב, אלא שהפעם מדובר באדם במעמד גבוה יותר, פופולרי במידה לא אנושית והארכי-נבל שאף אחד לא יודע עליו (חוץ מהאנשים רמי הדרג שסחט, הפושעים שעומדים לרשותו ושני בלשים).
עד כמה שהפינגווין סבל השבוע והחליט ליישם את נקמתו על תיאו ובוץ’, זה היה אחד הפרקים הכי טובים שלו מזה זמן רב. לרגע קט אף הגיח מחדש אוסוולד השפל שמתחנן על חייו ומחפש דרך לתמרן את הצד השני (רק כדי להיכשל ולראות את אמו נרצחת בדם קר, החלטה שנקבעה מראש). לעומת זאת, הפינגווין תאב הנקמה והפינגווין הרצחני שלטו בפרק.
מנגד, הגרסה הטלוויזיונית של סילבר סנט קלאוד שותפה למזימות של דודה כבר בגילה הצעיר, בשונה מאוד מבת-דמותה הטובה בקומיקס, אחת מאהבותיו של ברוס וויין. כנראה חיפשו דרך להכניס משולש רומנטי ויריבות חדשה על ליבה של דמות מרכזית, אחרי שג’ים\לזלי\ברברה לא סיפקו את הסחורה. קצת מטריד לראות את זה קורה עם ילדים, אבל הם כבר בגיל ההתבגרות והדרמה הסבונית הזו מגיעה בשלב כלשהו בסדרות עם טינאייג’רים, אני מניח. לא שמעתם על נער מיליארדר שהחברה שלו שותפה לקונספירציה להרס השושלת המשפחתית שלו?
נקודת שפל נוספת היא סיפורו של ניגמה. המוח שלו משחק בו עם רמזים וחידות, במרדף אחר גופתה הנעלמת של קירסטן, לפני שיגלו אותה וסודו האפל ייחשף (אל דאגה, השוטרים טיפשים או עסוקים בניצחונו הסוחף של גלאבאן). אולי הסיום מעיד על השלב הבא, הפיכתו הסופית לרידלר, אחרי שנכנע לגחמותיו של הצד הרצחני והאגרסיבי שבו, סיבה לקוות שמשהו ייצא מהסיפור הזה (על מי אני צוחק?)
בארנס ממשיך להיות דמות רקע מיותרת, קפטן פחות משמעותי מאסן, ביזבוז שחקן במידותיו של מייקל צ’יקליס. כוח המשטרה הדפוק מלכתחילה (מישהו מהצופים יודע איך קוראים לשוטרים שאינם גורדון, בולוק ואלוורז?) מאבד חבר נוסף ביחידה המיוחדת וכעת אני מוכן לנחש שג’וזי היא האחרונה שתשרוד, ואולי תהפוך לדמות משמעותית יותר (רק אל תצפו למשהו גדול יותר ממה שאלוורז עושה, כן? הוא עדיין עשוי להיות הקומישינר בעתיד, כפי שחזיתי.[1]) כדי שבארנס לא ירגיש לבד, הארווי דנט מופיע לראשונה העונה, אבל רק כעושה דברו של ראש העיר החדש. אם לא שמתם לב, ניקולאס ד’אוגוסטינו קודם העונה לתפקיד קבוע; זה בהחלט מתבטא בנוכחות שלו. מצד שני, גם כריס צ’וק – לושיוס פוקס בשבילכם – אמור להיות שחקן קבוע…
[1] ד”א, מאז מותה של אסן לא נאמר מי הקומישינר החדש. גם כך העיר והמשטרה מתנהלים בכאוס, אז לאף אחד בטח לא אכפת.
זה היה פרק סביל עד לא נורא (שוב, במונחים של “גות’אם” זה לא אומר הרבה) בזכות העלילה של הפינגווין וגלאבאן, ומותה של גב’ קובלפוט. גורדון שוב נמצא בעמדת נחיתות מול שחיתות כשכמעט כולם סביבו טיפשים ועיוורים לאמת, כרגיל. שחקנים מבוזבזים באנסמבל גדול מדי; אפילו לזלי הורדה בדרגה ל”החברה של” ודמות משנה בסיפור של ניגמה. אלפרד צריך לסטור לכל האחראים למחדל.
ציון: 3
