"אני לא מאמין, אני רובוט?!", ביקורת – רובוט רוסי ענק!

משימה לא פשוטה לקחו על עצמם צמד הבימאים גל זלזניאק וטל גולדברג כשיצאו לצלם את "אני לא מאמין, אני רובוט?!" לפני ארבע. סביר להניח שהם עצמם לא ידעו לאיזה בלאגן הם נכנסים. עזבו את העובדה שהם יצאו לצלם סרט מדע בדיוני, ז'אנר שהניסיון בעשייה שלו בארץ הוא אפסי ואין אנשים שיש להם יידע אמיתי בהפקת סרט שכזה עם אפקטים מסובכים, שני היוצרים יצאו לעשות סרט שזכה לכינוי, "הראשון", כינוי שמביא איתו, לפחות בארץ, באופן כמעט אינסטינקטיבי, ביקורת וצרות עין. מה שכן, לא מדובר על סרט מדע בדיוני ראשון, מכיוון שסרט הקולנוע הישראלי, המדע בדיוני, הארוך הראשון, נעשה ב-1976 על ידי דוד אבידן, "שדר מן העתיד" שמו, והוא פשוט סרט בלתי צפי. כן, הוא עד כדי כך גרוע.

אזהרה: הביקורת מכילה ספויילרים לסרט!

גל וטל לא נשברו, והתוצאה מגיעה לקולנוע. השאלה הנשאלת, האם הם עמדו ברף הציפיות של עצמם ושל הקהל? התשובה, בחלק מהזמן כן ובחלק מהזמן לא. הבעיה הגדולה של הסרט היא שהוא נופל בין הכיסאות כאשר מדובר בקהל היעד שלו. מצד אחד, הוא משווק כסרט לכל המשפחה (לילדים מעל גיל 10) ומקרינים אותו בשעות הבוקר ואחר הצהריים, אך הסרט עצמו הוא דרמת נעורים חרמנית עם ביטויים ומשפטים שלא בטוח שהורים ירצו שהילדים שלהם יראו או ישמעו בסרט. בתי הקולנוע שמקרינים את הסרט לא ידעו למי לכוון, וכעת, השעות שבהן הוא מוצג הן כמעט בלתי אפשריות לקהל היעד שלו (ויש לו קהל יעד!) להגיע ולראות, מזל שיש עוד הקרנות חד פעמיות בסינמטקים השונים.

אך בואו נעזוב כרגע את תהליך הפצת ושיווק הסרט, שזו תורה בפני עצמה ובואו נתמקד במוצר ובשאלה, האם מדובר בסרט טוב? גם כאן התשובה מתחלקת לחיוב ולשלילה וזו כנראה הבעיה הגדולה של הסרט, כי מצד אחד, אי אפשר להגיד "אוי ואבוי זה הדבר הנורא ביותר שיצא השנה בקולנוע" ומצד שני לא יוצאים מהסרט עם קטרזיס ומשוועים לחלק ב'. כן יוצאים עם חיוך והערכה גדולה לבימאים על המאמץ שנעשה. "אני לא מאמין, אני רובוט?!" הוא בהחלט קרש קפיצה מכובד לז'אנר, שבתקווה, נראה יותר ויותר בקולנוע הישראלי.

robot 01

ההישג הגדול ביותר של "אני לא מאמין, אני רובוט?!" הוא לא באפקטים המיוחדים, ולא בקומדיה, אפילו לא בתסריט, אלא בליהוק. צמד הבימאים ליהקו את השחקנים המתאימים לתפקידים הנכונים. את צוות השחקנים מוביל בביטחה יותם ישי שמצליח לגרום לקהל להתאהב בו כבר מן השניות הראשונות. ישי מצליח לגרום לנו לצחוק, להתרגש ובעיקר לרצות לחבק אותו ולנחם אותו אחרי כל הדברים שהבימאים והתסריט מעבירים אותו. כמות הפעמים שהוא חוטף מכות, נופל, יורים עליו, מפוצצים אותו וחלקי גופו מתפרקים ומתפזרים לכל עבר, הוא עצום ובכל אלו ישי מצליח לחזור עם החיוך הביישני, האופטימיות הבלתי נדלית והמבט החנוני החודר.

robot 04

לצידו חייבים לציין את צחי גראד, שנראה שהגיע לסרט רק כדי שיוכל לצעוק על כולם ולירות ברובה לייזר לכל כיוון. דרור קרן מספק דמות משנה שהיא מספיק עגולה כדי להיות מצחיקה, מרגשת ואף מפחידה כשצריך. הצד הנשי בסרט מתבטא בעיקר בהילי ילון שמגלמת את הגירלפריינד, או אם תרצו את העלמה במצוקה שצריכים להציל (אפילו שברגעי השיא של הסרט היא הופכת לסוג של ריפלי), הילי מצטיינת בעיקר בחלק הראשון של הסרט, שהוא יותר קומדיה רומנטית. אינה בקלמן נמצאת שם על תקן טומב ריידר מרושעת שאומרת מעט אבל מפליאה במכות, יריות, סלטות באוויר וריחופים.

עלילת הסרט נשמעת פשוטה, לבו של בחור צעיר, חנון ונעים הליכות, נשבר כשחברתו אומרת לו שהיא צריכה ספייס (וזה מייד אחרי שהבחור מזיל דמעה בעקבות צפייה ב"שכחו אותי בבית"). כשהוא לבדו בדירה, הוא מגלה יום אחד, שהוא רובוט, אבל לא סתם רובוט, אלא רובוט מלחמתי. מכאן העלילה הולכת ומסתבכת, והבעיה היא שהיא מסתבכת ומסתבכת ומוסיפה עוד רובד ועוד רובד, ועוד היסטוריה ועוד מידע, והזמן חולף על פני שבועות וחודשים, עד שהקהל יוצא מבולבל. לעיתים נראה כי היוצרים לקחו את הדרך הארוכה והמסובכת כדי לספר סיפור פשוט.

robot 02

כמו כן, בסרט ישנה אי אחידות סגנונית, מצד אחד ישנן סצנות מצחיקות שעובדות נהדר, כמו למשל, הרגע שדני מגלה שהוא רובוט, או סצנת האנימציה אשר מסבירה את הרקע של יצירת הרובוטים בצבא. ובמקביל סצנות שראינו כבר בהרבה מאוד סרטים ולא מצליחות להתרומם או להביא לנו משהו חדש (אימון הקונג פו ביער למשל). ישנן סצנות הומוריסטיות שמצחיקות ויש סצנות שמשאירות את הצופה כמו אחרי טיפול בוטוקס. מה שכן מצליח לחבר בין כל החלקים, ומעניק תחושת אפיות וגרנדיוזיות לסרט, היא המוזיקה שכתבו עמרי בר ואסא רביב.

הסרט הוא מחווה אחת, רציפה ומלאת אהבה ונוסטלגיה לסרטי שנות השמונים. העשור שבו סרטי המדע בדיוני הפכו לפופולארים ולפחות אינטלקטואלים. אפשר למצוא כאן מחוות ללא מעט בלוקבסטרים וסדרות מד"ב שנטועות בלב כל מי שעבר את העשור הזה כילד או כמתבגר. "אני לא מאמין, אני רובוט?!" הוא המחווה הישראלית שמצטרפת לגל הנוסטלגיה לאותו עשור מטורלל, גל שהביא לנו סרטים כמו KUNG FURY, ו"טורבו קיד". כל הסרטים הללו נעשו מתוך אהבה לז'אנר, אהבה לעשור, והאהבה הזו, והתשוקה ליצירה, ניכרת בכל פריים ובכל שוט בסרט.

robot 03

נחזור לשאלה שנשאלה בתחילת הביקורת: מי הוא קהל היעד של הסרט?

התשובה: אם אתם חנונים ורומנטיקנים בלבכם. אם ביליתם את שנות השמונים (ותחילת התשעים) בבתי הקולנוע ושמות כמו "שליחות קטלנית", "תקלה מופלאה", "מלחמת הכוכבים", "נינג'ה אמריקאי", ו"קרטה קיד" עושים לכם צביטה בלב? הסרט הזה הוא בשבילכם.

גילוי נאות: כותב הביקורת מכיר את הבימאים באופן אישי.

ציון סופי: 3

ratings-film-3

תגובה אחת בנושא “"אני לא מאמין, אני רובוט?!", ביקורת – רובוט רוסי ענק!”

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s