תומר סויקר, בניה שגיב וחגי פלבסקי בביקורות קומיקס על קונוורג’נס, צ’יפ זדארסקי שממשיך לעשות שטויות וג’ף למייר שמוביל את ואליאנט בבטחה.

Bloodshot: Reborn #1

כתיבה: ג’ף למייר; ציור: מיקו סואיאן; הוצאת Valiant

הגל המוצלח של ואליאנט נמשך עם אחת ההשקות המחודשות של דמות אייקונית (שנים ספורות אחרי שהדמויות הותיקות מהניינטיז הוצגו מחדש). בלאדשוט, מכונת הרג בלתי ניתנת לעצירה ברשות ארגון מרושע, הצליח לברוח מיוצריו והפך למכונת הרג בלתי ניתנת לעצירה בשירות כוחות הטוב. הסדרה ממשיכה הישר מאירועי המיני-סדרה The Valiant (שער הכניסה הרשמי שלי ליקום ואליאנט, מומלצת לקריאה): בלאדשוט איבד את הנאנו-בוטים שהיו בגופו והפכו אותו למישהו. הוא ירד למחתרת ומנסה לחיות כאדם פשוט תחת הזהות הבדויה ריי גאריסון בקולורדו.

אולם ריי מגלה שהחיים משעממים וקשים, אך יותר מכל חלומות זוועה וזיכרונות איומים מחייו כרוצח רודפים אותו. הוא מנסה להטביע את יגונו בכל נוזל וחומר אפשרי, אך מותה של אישה שאהב וגרסה מצוירת של בלאדשוט לא נותנים לריי מנוח. המבחן הגדול מגיע בעקבות אירוע טראגי ורצחני, וריי צריך להחליט אם הוא מוכן לחזור לחייו האמיתיים, עם או בלי הנאנו-בוטים.

לואליאנט יש כרגע את אחד מליין הכותבים הכי טוב בתעשייה, ובראשם עומד ג’ף למייר המעולה. אין מה להרחיב על יכולותיו ככותב, אך רק אוסיף שהוא לא מאכזב גם עם Bloodshot: Reborn. את מיקו סואיאן לא הכרתי לפני כן, והאמנות שלו משובחת (נקודת חוזק נוספת של ואליאנט, למשל עם פאולו ריוורה על The Valiant וקליי מאן על Ninjak). אחת מנקודות השיא של גיליון הבכורה היא השילוב של סגנונות הציור של למייר וסאויאן, כשהראשון אחרי לבלאדשוט המצויר (סליחה, בלאדסקווירט, ה”סיידקיק” של בלאדשוט), תוספת מיוחדת שמשדרגת חוברת קומיקס מצוינת מלכתחילה. (תומר סויקר)

ציון: 4.5

Kaptara #1

כתיבה: צ’יפ זדארסקי; ציור: קגן מקלאוד; הוצאת Image

צ’יפ זדארסקי המזוהה בעיקר כצייר (Sex Criminals המצליחה) יושב הפעם על כיסא הכותב (זדארסקי כבר החל לחטוא בכתיבה לאחרונה עם Howard the Duck במארוול) כדי לתת לנו את מה שהוא תיאר במהלך קידום הסדרה כ-“Gay Saga”; למרות שאני לא ממש מבין למה, חוץ מהעובדה שגיבור הסיפור הוא הומוסקסואל. העלילה עוקבת אחר צוות של אסטרונאוטים (דומה למשהו מ”מסע בין כוכבים”) שבדרכם נתקלים באנומליה חללית שהורסת את ספינתם, וזורקת אותם לכוכב לא ידוע שמכיל חיים. הסדרה נמכרת לקוראים כקומדיה, ואכן יש כאן הרבה רגעים מצחיקים, אבל הם לא מצליחים יותר מדי ליצור אווירה קומית מתאימה. זה מרגיש יותר כמו סיפור מדע בדיוני ממוצע מאוד עם כמה בדיחות פה ושם, ולא כקומדיה חללית, מה שצפוי מהתיאור. העלילה ממוצעת בעליל, רוב הדמויות שטחיות (אני אומר “רוב” כי גיבור הסיפור הוא דמות מעניינת ברמה כלשהי, וגם יש דמות כדורית שמקבלת קצת זמן שאשמח לראות מתפתחת בהמשך). גם הכוכב החדש נראה כמו שריד מ”מסע בין כוכבים”. יחד עם זאת, הייתי מוכן לוותר על מקוריות או על מקומות מגניבים חדשים, אילו זדארסקי היה מצליח לשמור על טון מצחיק ומהנה שהיה מכפר על הכתיבה הבעייתית. זה לא שהסדרה לא מצחיקה, אני אכן צחקתי בקול לפעמים, אבל אין איזון טוב בין הבדיחות לשאר הסיפור המאוד בינוני, ומורגש שהן לא במקום. למרות זאת, אשמח לראות לאן הסדרה תתקדם. (בניה שגיב)

ציון: 3

Convergence: The Question #1

כתיבה: גרג רוקה; ציור: קולי האמנר; הוצאת DC

יש לי וידוי: מעולם לא קראתי עבודות של גרג רוקה, מלבד הסדרה השבועית 52 (וחלקים מ-Gotham Central, שתיהן שיתופי פעולה עם כותבים אחרים). שמעתי עליו הרבה סופרלטיבים, אבל לא יצא לי. מצד שני, הכתיבה שלו על רנה מונטויה וטו-פייס בשתי הסדרות הייתה מעולה, אז מיותר לציין שהזמנתי את המיני-סדרה של Convergence בכיכובם ברגע שהייתה זמינה.

הגיליון מתרחש בגות’אם סיטי בהמשכיות שקדמה ל-New 52. הארווי דנט נכנס לבית מרקחת לאחר שכבר בזזו אותו, ונלחם בכנופיה כדי להשיג תרופות לאביה הגוסס של רנה מונטויה, אהבתו הנכזבת. לאחר מכן, היא פוגשת את הארווי בביתו, אך בתור האלטר-אגו שלה, The Question. הארווי, כמו כל יום, מטיל את המטבע שלו בתקווה שייפול על הצד הנכון והוא יוכל להתאבד. היא מתעמתת אתו כשטאלוס, הישות שכולאת אותם תחת הכיפה, פוצח בנאום. הארווי מבטיח שילך אליו ויעשה הכל כדי שיהרוג אותם. עכשיו רנה צריכה לעצור אותו בעזרת שותפתה, הלנה ברטינלי, ודמות מפתיעה בעלת היסטוריה ארוכה עם רנה.

הכתיבה של רוקה פשוט מעולה. זה לא מרגיש כמו סיפור של רנה מונטויה אלא יותר של טו-פייס, וזה מצוין כי לא זכור לי כותב שמבין את הדואליות של הארווי יותר טוב מרוקה. פיתוח הדמויות והאופי שלהן פשוט נהדרים, וגם יש מתח וטוויסטים. האמנות של האמנר נהדרת ודינאמית, והוא מרגיש כמו ההתאמה הטבעית לכתיבה של רוקה. גם העיצובים שלו נפלאים.

לסיכום, מדובר בחוברת משובחת, עם כתיבה ואמנות מרהיבים, וקריאת חובה לכל מעריצי גרג רוקה ו\או רנה מונטויה. טוב, לא חובה, אבל זה כיף טהור שמשאיר טעם טוב בפה. או בעיניים, כי קומיקס לא ניתן לאכילה. (חגי פלבסקי)

ציון: 4.5

Convergence: Superman #1

כתיבה: דן ג׳רגנס; ציור: לי וויקס; הוצאת DC

דן ג׳רגנס חוזר לדמות שהכי מזוהה אתו (חוץ מבוסטר גולד) שני עשורים לאחר מסכת הייסורים שהעביר אותה: סופרמן. כשאני אומר ״מסכת ייסורים״ אני לא מתכוון רק למוות, חזרה לחיים, לאובדן הכוחות, חזרת הכוחות וכו’; אני מדבר גם על הכתיבה הבינונית שלו. יחד עם זאת, להפתעתי הגיליון הזה לא רע בכלל.

בהמשכיות שלפני ה-New 52 קלארק קנט גר עם אשתו, לויס, בגות׳אם סיטי. למה? כי אין מטרופוליס. לויס בהריון וקלארק לובש תחתונים מעל המכנסיים, כמו בזמנים הטובים. לאחר שעלתה הכיפה שכלאה את תושבי גות׳אם ונטרלה את כוחות הגיבורים, קלארק נאלץ לתפקד כויג׳ילנט בעיר. אולם אז נופלת הכיפה וכוחותיו חוזרים. הכל טוב ויפה, עד שקלארק נאלץ להילחם בדמויות מיקום פלאשפוינט. הכנס כאן אפקט קולי של מתח.

הכתיבה של דן ג׳רגנס היא… בעייתית. היא לא רעה, שלא תבינו לא נכון, אבל היא די בינונית וקלישאתית. הדיאלוגים לא רעים ויש רגעים חזקים וטובים, אבל החוברת די… מונוטונית, בהיעדר מילה מתאימה יותר.

האמנות של וויקס פשוט מושלמת ויפהפייה. בעלת סגנון דינאמי אך עם זאת פשוטה ועם עיצובים מעולים. אי אפשר שלא ליהנות מהאומנות, גם אם לא אוהבים את הסיפור.

לסיכום, מדובר בחוברת חביבה למדי, לא מתוחכמת או מתיימרת להית משהו שהיא לא, עם אמנות נפלאה. (חגי פלבסקי)

ציון: 3

Convergence: The Flash #1

כתיבה: דן אבנט; ציור: פדריקו דאלוצ’יו; הוצאת: DC

בגיליון הזה, אחד הטיי-אינס לאירוע הרץ כרגע ברחבי יקום DC בשם Convergence, מסופר על גות’אם סיטי שהייתה לכודה מתחת לכיפה מסתורית במשך שנה ללא שום הסבר. במרכז הסיפור עומד בארי אלן שהגיע לגות’אם בתחילה לביקור קצר, אך נתקע בבועה וכעת הוא חסר כוחות ובלי היכולת לצאת ולהתאחד עם אשתו אייריס. החוברת היא הראשונה מתוך שתיים ואפשר להרגיש את זה, כי כמעט כולה מוקדשת לאקספוזיציה. אנו מגלים על הכיפה ועל גורלה של גות’אם, וזהו פחות או יותר עד לשליש האחרון, במהלכו הסיפור לוקח תפנית מעניינת. נכון שלא הרבה קורה בגיליון, אך למרות זאת מאוד נהניתי ממנו. האמנות של דאלוצ’יו יפה מאוד והמונולוג של ברי נותן לנו את הפרספקטיבה שלו, ומתאר כיצד הוא מתמודד עם המצב; למרות שהכל מרגיש מעט יבש התוצאה מעניינת. סביר להניח שבחוברת השנייה יהיו כל האקשן והסיפור המרכזי, משום שהמיני-סדרה תכלול רק שני חלקים, ומשום שהחוברת הראשונה הסתיימה בקטע שהשאיר הרבה טעם לעוד. אישית, החוברת קנתה אותי ואני מאוד מעוניין לראות לאן זה מתקדם. (בניה שגיב)

ציון: 4

The Fox #1

כתיבה: דין האספייל, מארק ווייד; ציור: דין האספייל; הוצאת Archie/Dark Circle

חברה נוספת שזוכה לעדנה מחודשת, כמו ואליאנט, היא Dark Circle (לשעבר Red Circle), ליין גיבורי העל של ארצ’י שלאחרונה הוקם לתחייה. מותגי עבר שהיו קיימים עוד בעידן הזהב של הקומיקס, כמו The Shield (גיבור פטריוט שהקדים את קפטן אמריקה בשנה, ובגלגול החדש יהיה אישה).

“השועל” הוא ויג’ילנט פשוט למדי שנוצר ב-1940, במקור כינויו של פול פאטן ולאחר מכן בנו, פול ג’וניור. בהשקה החדשה פול פאטון ג’וניור (כן, נראה כי שינו את שם המשפחה) הוא “השועל”, ממשיך את דרכו של אביו, גבר בגיל העמידה שמאס בחייו הסודיים ומוכן לוותר עליהם לטובת רעייתו וילדיו, שמודעים לזהותו השנייה.

פול צלם העיתונות ובנו שינג’י מגיעים לעיירת רפאים, בה נולד וגדל האב, כדי להשיג תמונות אחרונות לפני שתיהרס ע”י תאגיד ענק בראשות ארכי-פושע שפול מנסה ללכוד. העבר והזיכרונות הקסומים הופכים את פול לקשיש נוסטלגי בעיני בנו הציניקן, אך מפגש עם דמות מיסתורית מילדותו גורם לו להיפרד בשלום מהעיירה שנותרה עמוד זיכרון מרקיב לימים טובים יותר. מנגד, האירוע מותיר את שינג’י עם דעה שלילית על אביו, וללא ידיעתו זה גם מוביל לסימונו של “השועל” ע”י אויבו המושבע וקבוצת נבלים שאיגד תחתיו, כקוץ בישבנם.

לא ברור מה גודל חלקו של ווייד בכתיבה (גם ג’יי.אם. דמאטיס אמור להשתלב בסדרה, לצד השניים או רק לצד האספייל), אך היא מאוד סטנדרטית. יש בה ניחוח מאוד קלאסי ופשטני; לא ברמות האבסורדיות-אך-מבדרות של The Spirit לפני מספר שנים, אך יש בכתיבה משהו נחמד למדי. האספייל צייר את אחד מסיפורי הקומיקס האהובים עליי, The Alcoholic של ג’ונתן איימס. הרומן הגרפי עבד מצוין בשחור-לבן, אך משום מה ב-The Fox זה מצליח פחות עם צביעה. מצד שני, חלק מהציורים לא שלמים ונראים כאילו נעשו בחופזה וללא השקעה.

לא יודע אם ל-The Fox יש משהו לחדש לעולם הויג’ילנטיזם וגיבורי העל, אבל הצוות מבטיח. כרגע לא מקיים הרבה, אבל ההבטחה עדיין שם והמוניטין של החבר’ה עומד מאחוריהם. (תומר סויקר)

ציון: 3