אנו שבים לפינה החודשית שלנו בה אנו חוזרים אחורה, 50 שנה לייתר דיוק, ובודקים אילו כותרים וסיפורים יצאו. הפעם אנו בוחנים את Tale of Suspense #64 שיצא באפריל 1965 ובו שני סיפורים, בראשון האלמנה השחורה והוקאיי יוצאים נגד איירון מן, בעוד בסיפור השני קפטן אמריקה פוגש לראשונה את “סוכנת 13”. ביקורת מלפני 50 שנה, הכוללת ספויילרים.
עם כל הרצון והחיבה העצומה שלי לנוסטלגיה, ועם מידת הסלחנות המירבית, החוברת הזו לא מצליחה לעמוד בשום סטנדרט, היא כן מצליחה להיות משעממת ומגוחכת כמו שהיא חסרת הגיון תסריטאי. נכון, 50 שנה עברו, אבל זה לא ממש תרוץ, כי עדיין יש חוברות, בנות 50 ויותר, שמצליחות להשתמר ולעמוד במבחן הזמן (חלקן אפילו יצאו ממש במקביל לחוברת הנוכחית).
נראה כי ה- Powerful Script מאת סטן לי (כך הוא מתואר, כחלק מהמסורת של מרוול להעניק שמות תואר ליוצרים ויצירתם בכל עמוד ראשון של חוברת בזמנו) לא אכל את מנת התרד שלו באותו יום. האומנות של דון הק, לעומת זאת, היא לא רעה, להוציא הטעם המזעזע שלו באופנה, אבל לזה עוד נגיע.
חשוב לציין, שבשלב הזה איירון מן עוד היה עם זהות סודית ולא מעט מהסיפורים המוקדמים התעסקו בשאלת הזהות שלו. כמו הרבה גיבורים מוכרים (קלארק קנט ופיטר פארקר בראשם) גם סטארק היה מגיע לארועים אלו ואחרים ואם היה צורך, היה נעלם מן העין, מוציא מתוך מזוודה את תלבושת האיירון מן המתקפלת וחוזר לזירה, הפעם, כגיבור העל (בגרסת ה-Low Tech שלו, כי בכל זאת, עברו 50 שנה).
בחוברת הנוכחית, בחר סטן לי להחזיר למרכז הבמה שני נבלים אותם הציג כמה חודשים קודם לכן, האלמנה השחורה, נטשה רומנוף והוקאי. כך גם מתגלה לנו הרומן בין השניים, רומן לא חדש, אבל כזה שעולה שלב בחוברת הנוכחית. עמוד השער מכריז על “האלמנה השחורה החדשה” ואתה מצפה שהיא תהיה גרסה משופרת של הדמות שהופיעה ארבע חוברות קודם לכן, אבל לא, מדובר פשוט בנטשה עם תלבושת, חדשה אומנם, אבל בלתי אפשרית. לא רק שהיא נראית מגוחכת וכאילו יצא מתוך סדרת הטלוויזיה של באטמן משנות השישים, היא פשוט לא נראית נוחה ופרקטית, משהו שהוא לא הגיוני לדמות שאמורה להיות הכי דיסקרטית וקלילה.
נטשה נשלחת על ידי מפקדיה ומפעיליה הרוסיים להרוס את איירון מן (למה? לא ברור, אבל כנראה שהאיש בחליפה האדומה הוא היחיד שיכול למנוע את הפלישה האדומה לארצות הברית), נטשה, שמנסה לסרב, נסחטת על ידי מפעיליה שמראים לה כי חטפו את משפחה ולקחו אותם כבני ערובה (תמה שתחזור על עצמה בשני הסיפורים). במשך כמה עמודים, ממש כמו בסרטי ג’יימס בונד, אנחנו מקבלים את התלבושת החדשה של רומנוב וכלי העזר, הגאדג’טים שנעשו במיוחד בשבילה… ג’אדג’טים שבפועל, בקושי ישמשו אותה.
נטשה מגיעה לארצות הברית פוגשת את אהובה, הוקאיי, ומגלה לו שהיא עצבה את המסיכה שלה במיוחד שתהיה דומה למסיכה שלו כדי שהיא תוכל כל הזמן להיזכר בו ובהאהבתם. מה שכן, בתור זוג נאהבים, נראה כי ממש קשה להם לזכור את השם אחד של השני. כל פאנל שני או שלישי, יש איזכור לשם, “אז מה נטשה?”, “הכל טוב, הוקאי”, “בחיי, נטשה, את לא יכולה לעשות את זה”, “הו כן, הוקאי, אני יכולה”, “אני לא מאמין, נטשה, את ענית לי, “כן, הוקאי, אני אולי אישה, אבל אני רוסייה ולכן לא כנועה כמו האמריקאיות”. (הדיאלוג הזה לא מופיע בחוברת, איזכורי השמות כל שני פאנלים, כן!.)
הוקאי והאלמנה השחורה רוקחים תוכנית גאונית כדי למשוך את איירון מן אליהם, הם יודעים שהוא חבר טוב של טוני סטארק, אז הם מחליטים לחטוף את הנהג שלו הפי ואת המזכירה פפר פוטס (אמרנו תמה חוזרת, לא?!). אחרי שאלו נחטפים, האלמנה השחורה מתקשרת לטוני סטארק להגיד לו שהתבצעה החטיפה וכי הם מצפים לראות את איירון מן.
לזירה מגיע… טוני סטארק, האלמנה השחורה ממש כועסת, אבל טוני מספר לה שאיירון מן עסוק והוא שלח אותו, טוני, במקומו, עם תרשימים לנשק חדשני. נטשה, מאוכזבת, אבל בודקת את העניין ושולחת את טוני עם אחד השומרים שיבדוק אם המסמכים אכן כשרים.
באוהל, טוני מפזר מסך עשן ולובש את חליפת האיירון מן. איירון מן משתלט על שכירי החרב שבמקום מה שאומר שהוא נעמד אל מול האלמנה השחורה והוקאי. האלמנה לא עושה כמעט כלום ובעצם הוקאיי הוא זה שמצליח בעזרץ חיציו להכריע, כמעט, את איירון מן. חץ ראשון מייצר רעש כל כך חזק שאוזניו של איירון מן מצלצלות והוא מאבד שיווי משקל (טכנולוגיית אטמי אוזניים כנראה לא היתה קיימת ב- 65 או שטוני סטארק לא שמע/המציא אותה עדיין).
אחר כך הוא יורה עליו חץ עם תמצית אסיד שממיסה את חליפתו. איירון מן מצליח לתפוס את החץ המרעיש ובאותה הזדמנות מעביר זרם חשמלי שפוגע בהוקאיי והאלמנה השחורה, במהלך החוברת איירון מן ישתמש גם בגאדג’ט שמאפשר לו תוך כדי מעוף לחפור בור עמוק, תעלה, באדמה. כשכל העסק נגמר, איירון מן מעלם, וטוני סטארק המבולבל חוזר מתנשף כשהוא אומר “קראתי למשטרה, הכל טוב?”.
במהלך החוברת, אנו מגלים כי כל המעורבים בסיפור נמצאים במרכזו “רומן רומנטי” זה או אחר, כולם בלתי אפשריים עם תוצאות הרסניות:
הרומן הרומנטי 1 – נטשה אוהבת את הוקאיי, אבל נאמנה למדינתה ויודעת שלעולם לא תוכל לממש את אהבתה לאמריקני.
הרומן הרומנטי 2 – הוקאיי אוהב את נטשה ויעשה הכל כדי להיות לצידה, אפילו יבגוד במדינתו, אבל הקונפליקט לא עוזב אותו והוא עם הרבה רגשות אשם.
הרומן הרומנטי 3 – הפי, נהגו של טוני סטארק, מאוהב נואשות בפפר פוטס, המזכירה שלו, אבל הוא מבין שהיא אוהבת את סטארק. גם אחרי שסטארק הודיע להם כי הוא מאורס, פוטס לא מוותרת עליו בקלות.
הרומן הרומנטי 4 – פפר פוטס, מזכירתו של טוני סטארק, מאוהבת בו מעל הראש ולא מוכנה לקבל את העובדה שהוא לא מאוהב בה. גם אחרי שסטארק מודיע לה שהוא מאורס, היא עדיין לא מצליחה להשתחרר ממנו ולא שמה לב, בכלל (בניגוד לטוני למשל, ששם לב) לחיזוריו של הפי
אז כן, יש אלמנה שחורה, יש פפר פוטס ויש הפי, אבל אין ממש עניין או משמעות היסטורית לחוברת הזו, מעבר, באמת, לתלבושת המגוחכת של נטשה.
סטן לי הרגיש שכנראה חרג קצת בכמות המינון הרגשי בסיפור, והוא מסיים את סיפור איירון מן בהודעה לקוראים: “לפני שתטעו לחשוב שאתם קוראים חוברת רומנטית תעבירו את הדף לקםטן אמריקה, אנחנו מבטיחים, שם לא תהיה ולו נשיקה אחת”.
ואולי חבל, כי הסיפור השני בחוברת, בכיכובו של קפטן אמריקה לא משפר את המצב, הסיפור לוקח אותנו לתקופת מלחמת העולם השנייה, ולצידו של הקפטן אפשר למצוא את הסיידקיק שלו, באקי ברנס, השניים יוצאים לחקור שתי דמויות חשודות שכביכול מנבאות עתיד אפוקליפטי. כן, יש קצת אקשן (מגוחך) וגם כאן חוטפים בחורה, שמתגלה מהר מאוד כ”הסוכנת 13″ אבל מעבר לזה מדובר על סיפור די מגוחך וסתמי.
לא ברור למה החוברת היא כל כך גרועה, האם זה בגלל הזמן שחלף, לחץ שהופעל על סטן לי באותו חודש, או העובדה ששני הסיפורים הם בני 12 עמודים בלבד בניגוד לסיפורים מלאים יותר של 21 עמודים שמאפשרים קצת יותר עומק וקצת יותר התפרשות. בכל אופן, אפשר להביט על התמונות ולחייך, אבל אין שום סיבה או צורך לקרוא.