סיימון ספרייר הוביל את האקס-פורס במהלך השנה האחרונה והצליח להוציא מהם ריקבון מצוין שהחזיק 15 גיליונות חריפים, לא מתפשרים ודי מצחיקים.
X-Force Vol. 4 #1-15
כתיבה: סיימון ספרייר; ציור: רוק-הא קים, חורחה מולינה, טאן אנג הואט, קווין שארפ; הוצאת מארוול
את המסע הרשמי שלי עם אקס-פורס התחלתי לפני כמה שנים, עם הריצה של ריק רמנדר. אותה הרצה מ-2010 הייתה קאנונית לחלוטין, אבל רמנדר השתמש בגוורדיה רצינית – אנג’ל מצד ימין, וולברין כאגרוף שמאלי וסיילוק כשחקנית מרכזית; שלושה חברי אקס-מן ותיקים שמהווים את עמודי התווך של הקבוצה, בתיבול של דדפול הפופולרי ופאנטומקס הזחוח. בחירה נוספת שנתנה קרקע בטוחה לכותר, הייתה הנבל הידוע לשמצה, אפוקליפס (בגרסה עדכנית יותר שלו). הסדרה הייתה מופתית בעומקה, ובעצם הובילה את האקס-פורס בחזרה למעמדם ככותר משמעותי, עבור המותג ועבור הדמויות.
לאחר סיומה של הסדרה וכחלק מגל השינויים של Marvel NOW, הקבוצה התפצלה לשתיים: Uncanny X-Force בכתיבת סאם האמפריז, בהנהגת סיילוק וסטורם; ו-Cable and the X-Force, אותה כתב דניס הופלס, בהנהגת – מי אם לא – קייבל (הקבוצה של קייבל הייתה מוצלחת בהרבה).
ואז, בפברואר 2014, שוב הוחלט במארוול לסדר מחדש את סלון ביתם ,ולהעביר רהיטים מפה לשם ומשם לפה. הסקפטיות כבר הצטברה, כי כמה שינויים כותר אחד יכול לספוג בתקופות זמן כה קצרות? אבל מסתבר שעם הכותב המתאים, אין סיבה לדאגה ומתקבל סיפור טוב.
ספרייר נכנס לנעליים של קודמיו והוביל את הקבוצה אל עבר יעד חדש. שני המנהיגים האחרונים של הקבוצות השונות, קייבל וסיילוק, התאחדו לקבוצה אחת שכללה את ד”ר נמסיס מהצוות של קייבל, פאנטומקס מהריצה של רמנדר והדובדבן שעל הקצפת – מארו, המוטאנטית בעלת גדילי העצמות שצומחים במהרה ומשמש לה כנשק.
רוסטר כזה של דמויות לא זוכה לכותר משלו בכל יום. ואולי זה אחד הדברים המעניינים ביותר בסדרה. גם הנבל הראשי הוא דמות שלא הכרנו עד כה: וולגה, מוטאנט רוסי שמייצר “מוטאנטים” מבני אדם רגילים על מנת לפגוע במין האנושי. כך מתחילה העלילה של הכותר – בפיגוע של אישה רגילה אשר מתפוצצת בכנס בינלאומי והורגת 3,000 איש, והאשמה נופלת על מוטאנטים. שוב הגזע נמצא על המוקד, וזה בדיוק הרגע בו קייבל מחליט לקחת צעד קדימה ולגבש את האקס-פורס שוב, לטובת המין המוטאנטי.
מעבר לרוסטר הנפלא והמקורי, ספרייר באמת מצליח לגעת בכל אחת מהדמויות שהוא בחר, ובעצם כך גורם לכל חוברת בסדרה לחדור ללבם של הקוראים. ששת החוברות הראשונות מציגות לנו את המסגרת בה הקבוצה החדשה פועלת: הפיגוע שמניע אותה, הרכבת הצוות, המטרה למצוא את וולגה ולהחזיר את המוטאנטים להיות חלק מהעולם (שוב אנחנו זוכים לראות את האדוות הרבות של אותו משפט קאנוני של מכשפת השני: “No more mutants”).
בנוסף לסיפור המרכזי, ספרייר מקדיש כל אחת מהחוברות הראשונות לדמות אחרת בקבוצה. כל דמות זוכה לטיפול מעמיק ומקיף, וספרייר לא מתפשר ולא עושה הנחות. הדמויות מסתובבות ביקום עם נפשות מרוטשות לחלוטין. זה מתבטא בכל מחשבה שלהן, בכל רגש שעובר עליהן; כל פעולה שלהן מושפעת ישירות מהנשמה הקרועה והרקובה של כל אחת ואחת מהן, ומהנשמה של הקבוצה כולה: מניסיון הגמילה של סיילוק להרוג אויבים, דרך המחיר הכבד ששילמה מארו עבור כוחותיה, ועד לצורך העז של פאנטומקס להיות הכי טוב מכולם. וזה בדיוק מה שגורם לקוראים להמשיך בקריאה – כי הם נקשרים לדמויות הללו. הקורא רוצה לדעת אם המצב ישתפר עבור הגיבורים, מה יקרה להם במידה ולא, ואם הם רק ילכו ויתדרדרו.
את המענה ספרייר מעניק בהמשך. העלילה מסתעפת, הריקבון של הקבוצה הולך וגדל, ודמויות נוספות מופיעות כחלק אינטגרלי ועיקרי בסדרה. ביניהן נינה ת’ורמן הידועה כדומינו, הופ סאמרס הידועה כהופ סאמרס (בתו המאומצת של קייבל) ונערה/הולוגרמה בשם MeMe שממש במקרה נקלעה לכל הסיטואציה.
בנוסף לדמויות המוכרות, הדמות המופתית ביותר שמוצגת בסדרה באופן גאוני ורפלקסיבי לקיום שלה מזה 6 שנים, היא מוטאנט בשם ForgetMeNot. דמות שהופיעה בעבר אך נשכחה (הן על ידי הדמויות והן על ידי הקוראים).
ספרייר חכם מספיק כדי להשתמש בטריקים שמפלפלים את הסדרה מידי פעם, כמו גיליון מספר 8 שמתואר דרך נקודת מבטם של חברי פלוגת חיילים בריטית, תועים במדבר באחת מארצות הטאליבן, אשר דרכם מצטלבת עם האקס-פורס. מופת של כתיבה.
רגע, לא שכחתי משהו…? ForgetMeNot, כן. אותו מוטאנט שהוזכר מקודם הוא בעצם אחת מדמויות המפתח של החלק האחרון בסדרה. תמיד נוכח בקבוצה (או שאולי לא, הזיכרון שלי מעומעם) ויודע הכל על כולם, אבל אף אחד לא יודע עליו דבר. זה בעצם הכוח שלו: הוא חומק ממוחותיהם של אחרים כך שאף אחד לא זוכר שהוא, אהמ… לא זוכר אותו; כי הם פשוט לא זוכרים אותו. אני לא זוכר למה בדיוק, אבל נדמה שכדאי לקרוא את הגיליון העשירי, בו הדמות מופיעה לראשונה בסדרה, כדי להבין אותו יותר (להרחיב מעבר לכך יספיילר את הסיפור).
בסופו של דבר הקבוצה צועדת אל אבדון. מסורים לצד הרע והאפל של נשמותיהם, מכורים לאלימות חסרת גבולות וחוצים את כל הקווים האדומים של עצמם – האקס-פורס למעשה משקפים את כל מי שהם היו וכל מה שעשו לאורך השנים. הם תמונת הראי של עצמם וגם של שאר הדמויות מעולם האקס-מן. אותו קוד מוסרי שאומר לא לפגוע בחפים מפשע, להימנע מלהרוג ועוד, הוא נשבר לרסיסים עד שעל חברי הקבוצה להתמודד עם האויב הכי גדול שלהם: הם עצמם.
בהרצה בלתי נשכחת זו, או כזו שכבר הספיקה להישכח, עולה השאלה האם לאקס-פורס יש תקווה? בעמוד האחרון של הגיליון האחרון, 15 במספרו, תמצאו את התשובה. עכשיו רק נותר לתהות: מה יקרה לקבוצה החל מחודש מאי 2015, עם תחילת האירוע Secret War?
ציון: 4.5
