Spider-Man – חוברות 1 + 2, כתיבה: ג'יי ג'יי אברהס, הנרי אברהמס, אומנות: שרה פיקלי, הוצאת: Marvel Comics

בשנים האחרונות, הפך ג'יי ג'יי אברהמס לאחד השמות הבולטים בעולם הטלוויזיה ומאוחר יותר בעולם הקולנוע, כשהוא לוקח פרנצ'ייזים ומחדיר בהם חיים חדשים. אם המדובר בסדרת "משימה בלתי אפשרית", ב"מסע בין כוכבים" (שהפך לסטארטרק), או סדרת סרטי מלחמת הכוכבים (עם "הכוח מתעורר" ובקרוב "עלייתו של סקייווקר"). כעת פונה אברהמס למדיום חדש שאותו עדיין לא כבש, מדיום הקומיקס ומנסה להזריק קצת חיים בדמותו של פיטר פרקר/ספיידרמן.

למשימה הוא מגייס את בנו, הנרי, בן ה-20. השניים רקחו מיני סדרה בת חמש חוברות שעונה לשם הפשוט "Spider-Man". עלילת הסיפור מתרחשת בעולם שאינו חלק מהעולם הקוהורנטי של ספיידרמן, והיא איננה קנונית, למרות שהיא מציגה לא מעט דמויות קנוניות ואייקוניות מהמיתולוגיה של גיבור העל האהוב. השאלה הגדולה היא, האם האדם שאחראי על סדרות כמו "אבודים", "פרינג'" ו"זהות בדויה" מצליח לעשות את המעבר בין המדיומים? ובכן, התשובה הקצרה, לא בהצלחה רבה. התשובה הארוכה, בפסקאות הקרובות.

המשך הקריאה כוללת ספוילרים משמעותיים לחוברות:

החוברת הראשונה מתחילה בצורה מעניינת ואפילו מצליחה לגרום לנו להיות מופתעים. אולם, במהרה, בערך במצית הדרך של החוברת הראשונה, הכל מתחרבש לצוות הכותבים, אבא ובנו (עובדה חשובה שכלולה גם בחוברת עצמה) ומה שמתחיל כניסיון מעניין עם מטרה די ברורה, הופך למטרה ריקה עם המון חיצים שנזרקים לכיוונה, אבל אף אחד מהם לא פוגע. כרגיל ביצירותיו של אברהמס, הסיפור מתחיל באמצע, דבר חיובי לכשעצמו, שמוציא את כל האקספוזיציה הטרחנית שרוב הזמן אינה רלוונטית, אברהמס רוצה להגיע לנקודת התפנית הראשונה ובמדיום הקומיקס אין לו יותר מדי זמן (או עמודים) לבזבז. כך, למרות שהיא נמצאת על הכריכה של החוברת, מרי ג'יין, בפחות מעשרה עמודים, מוצאת את מותה על ידי יצור שאנחנו לא מכירים ולא יודעים מה שאיפתו. הסצינה הזו, שאמורה להיות מאוד מרגשת, אומנם מבוצעת באופן מרשים, אבל לא מצליחה לגעת ברגש. תופעה שתחזור לאורך כל הדרך, והיא עכב אכילס של המיני סדרה הזו, שהיא טכנית, קרה, וחסרת רגש (לפחות בשתי החוברות הראשונות).

מה שמוציא את הדעת היא העובדה, שהכל נמצא שם, הסט אפ, הדמויות ובעיקר הדרמה, אבל הצמד הנרי וג'יי ג'יי מתעקשים באופן בלתי מובן, להתחמק מכל התמודדות עם דרמה אמיתית. בסצינת הלוויה של מרי ג'יין, אנו מגלים כי ביקום הזה, לפיטר פרקר ומרי ג'יין יש ילד קטן, לו הם קראו בן (על שם דודו המיתולוגי של פיטר) והוא בן 3 לערך. בשנייה שאנחנו מגלים אודות הילד, מיד עולות שאלות, איך יצליח פיטר פרקר להתמודד עם המוות, עם היותו אבא חד הורי, איך הוא ימשיך את החיים ואת מפעלו כספיידרמן. אולם לחוברת אין זמן להתעסק ברגש, והסיפור ממשיך הלאה, וקופץ 12 שנה קדימה, כאשר בן פרקר הוא עכשיו נער בן 15.

מהר מאוד אנחנו מגלים שפיטר, אחרי אותו יום גורלי שבו הוא איבד את מרי ג'יין, וגם את ידו השמאלית, פרש מחיי גיבור העל וספיידרמן נעלם יחד איתו. כיום פיטר פרקר הוא עיתונאי שמסקר דרמות אנושיות גדולות ברחבי העולם, אבל לא מסוגל לתקשר עם בנו. הוא בקושי נמצא בבית, בקושי מדבר או מסתכל על הבן, ובסך הכל הוא חצי בן אדם, מוזנח, לא מגולח, בלי מקום לו הוא שייך, ובלי יד. כשאתה חושב על הדרמה העצומה שהאברהמסים ויתרו עליה, התמודדות של אבא עם בנו כשהוא מלא בתחושות אשמה, הנער אשר גדל בלי דמות אבא, ובעצם, גדל כיתום, בדיוק כמו שפיטר גדל, רק בלי התמיכה האוהבת של שני הדודים שלו, אלא רק של דודה מיי הזקנה – כן, היא עדיין בחיים ותקבור את כולנו. הנער, שכמובן מדרדר מוסרית והופך לפרחח לא קטן, או יותר נכון, נער, אשר גדל בלי שום תחושת אחריות, מכיוון שאביו, שיש לו את הכוח, נטש את האחריות הגדולה.

אותו נער, בן, מגיע לא מעט לחדר המנהל וכשאביו, פיטר, מגיע לביקור של כמה שעות, כל מה שקורה ביניהם הוא חוסר הבנה וחוסר תקשורת. אז כן, בן מראה שיש בו קצת מהדי אן איי של אביו כשהוא מתעמר בבריון שמצחיק לילד חנון, אבל זה לא ממש עובד ברמה הרגשית, אלא ברמת העברת המידע. והעברת המידע הטכני הזה, ממשיכה ממחצית החוברת הראשונה ועד סוף החוברת השנייה. קצת כצפוי, בן פרקר מגלה – באופן פתאומי, שיש לו כוחות מוזרים, הוא שובר את דלת הכניסה כשהוא מנסה לפתוח את הדלת, ובלילה הוא מתעורר מסיוט כשהוא צמוד לתקרה.

דוגמא מצוינת ל"היי, נהדר, תראו לי עכשיו איך בן נוער מתמודד עם כל הכוחות החדשים האלה, עם הידיעה שיש לו כוחות גדולים כל כך, איך הוא לומד לשלוט בזה, ואיך הוא לומד להשתמש בזה". אבל לא, האברהמסים לא יבדקו את המשמעות של בן נוער שמגלה יום אחד שיש לו כוחות על, כן הוא קצת מבולבל, אבל הוא מאוד מהר מתרגל לזה. אבל אז מגיע הטוויסט הגדול, כשבן פרקר מספר לדודה מיי, היא מיד מגלה לו את הסוד, שאביו הוא, הוא ספיידרמן, גיבור העל האהוב, הוא ולא אחר. שוב, טוויסט דרמטי נהדר, איך הילד יקבל את העניין, האם זה יגרום לו להסתכל על אביו בצורה שונה, אולי הוא כן יבין אותו, אולי הוא ירצה לתקשר איתו, אולי זה משהו שהם יכולים לחלוק ושאולי יקרב ביניהם… אבל לא, יולק, כלום, נאדה, האברהמסים לא מתעסקים ברגשות, הם עסוקים מדי בלקדם את הסיפור הקלישאתי והחלול שלהם.

מדי פעם נחזור לאותו ייצור (חייזרי?) שכנראה יקדם יותר את העלילה, ושכל מה שאנחנו יודעים עליו זה שהוא צריך את "המפתח" שהוא… תראו מופתעים, בן פרקר בעל הכוחות. בסיכומו של דבר, מצד אחד, הסיפור של האברהמסים לא מאוד מעניין, הטוויסטים די צפויים, והדמויות יחסית חלולות ולא מאוד מעניינות. מערכות היחסים בין הדמויות נראות שטחיות ולא מעניינות, להוציא הבלחות קלות פה ושם אשר הופכות את הקריאה לקריאה… סבילה. מי שעוזרת מאוד לקריאה של החוברת היא האמנית שרה פיקלי שעושה עבודה טובה (אם כי לא מאוד מעניינת) להנגשת הסיפור לקהל. דבר אחד שמאוד בולט בחוברות הוא העדר קלוז אפים, אשר יאפשרו לנו להשתתף בחוויה של הדמות, הקלוז אפים מעטים מאוד ומפוזרים ולעיתים הם חלק מעמוד קולג' שלם. מי שדווקא כן זוכה ללא מעט קלוז אפים, הוא דמות הנבל החייזרי (?)

קשה לבטל לחלוטין את המיני סדרה, אם כי גם קשה להמליץ עליה בפה מלא, היא קלישאתית, לא מעניינת, לא מרגשת ובהחלט לא מלהיבה, מצד אחד. מצד שני, הרעיונות שבבסיס הסדרה, הם מעניינים והכיוון שאליה היא הולכת הוא מסקרן (מינוס), כך שאנחנו עוד נותנים לה צ'אנס.

ציון: 3