“בראשית ברא דן הרמון את הריק ואת המורטי, והסדרה הייתה תוהו ובוהו ורוילנד על פני תהום, ויבואו המעריצים ויגידו “על שום מה הכאוס הזה?” ויבוא ההדר ויכה בסלע ויראה כי טוב ויסביר להמונים… מה לעזאזל נסגר עם ריק ומורטי?”

שידור הפרק האחרון בעונה השלישית גרר לא מעט ביקורת מצד אנשים שהתלוננו שהוא לא היה מספק (בלשון המעטה) והיו כאלה שהגדירו אותו כ”דיי גרוע”. נכון, יכול להיות שהבחירה בפרק כסוגר עונה לא הייתה הבחירה הכי מושכלת של רוילנד והרמון (למשל, הפרק השביעי בעונה מתאים היה יותר להיות פרק הסיום), אבל… פה קבור הכלב.

רוילנד והרמון ממשיכים לשחק בנו כצופים במהלך כל העונה שהפכה להיות עונה עם תהיות קיומיות ובה היוצרים מנסים לדבר אתנו הצופים דרך הסדרה ולהגיד לנו “שמעו, שום דבר לא משנה בתכלס אחרי שלא תהיו פה, אז אנחנו ניצור לכם ציפיות עצומות ויום אחד ניתן להם תשובות, או שלא, אבל מה אכפת לכם, למה זה מה שמעניין אתכם?” מה שבסופו של דבר מחלק את קהל המעריצים לשתיים – אלו שלא סובלים את זה, ואלו שממש אוהבים את זה (מנופף את היד גבוה ומחייך). אין שום צורך להרגיש משוייך לצד מסוים, כי שני הצדדים צודקים והדעות הן לגיטימיות לחלוטין, זה סך הכול קונפליקט ידידותי שסדרה מצוירת על תהיות קיומיות מנסה לעודד (למרות שאם תקראו את זה פעמיים זה עשוי להישמע ממש מגוחך)

מכאן והלאה – ספויילרים: הפרק ,גם אם לא מתאים כפרק סיום, הוא כן פרק עם משמעויות לא קטנות עבור האוהדים. למשל העובדה שהקרע בין ריק ומורטי ממשיך לגדול. אחרי שתי עונות בהן הורגלנו לחשוב שמורטי הוא במילים יפות “הסיידקיק המטומטם” של ריק, בעונה הנוכחית הוא התחיל לגדול ולפתח אישיות משל עצמו, אישיות שמתחילה להתנגש ולהתנגד לרצונות של ריק, וכך נוצר מצב שתוך כדי העונה אנחנו רואים את מורטי יותר בוגר, יותר חכם, ויותר שונא את ריק.

אחרי שבת’ (כבר נגיע אליה) שוברת את הקיר הרביעי לקראת סוף הפרק ואומרת שהסדרה חזרה לסוג של נקודת הפתיחה של העונה הראשונה, עם כל הידע המוקדם שלנו, אני חושב שאם הרמון ורוילנד החליטו על חצי ריבוט ליקום המאוד רחב ומאוד מסובך שלהם, so be it, זה כנראה לטובה, כי הדמויות שהכרנו הרבה יותר מפותחות רגשית.

אולי…חוץ מבת’ שהיא הקליף-האנגר הגדול שלנו העונה. לאחר שבסוף הפרק הקודם ריק הציע לה לצאת ולחקור את עצמה בזמן שהוא יחליף אותה בשיבוט כל האינטרנט התחרפן האם בת’ היא שיבוט או שמה היא בת’ המקורית. ספק אם נגלה את זה, כי כמו שכבר אמרתי, רוילנד והרמון משחקים בנו ושומרים את הקלפים שלהם קרוב אליהם נטו כי זה מצחיק אותם. (אגב, אם אתם רוצים הוכחות שבת’ לא שובטה – הן כאן , אצל יקיר המדור מאטפאט):

איך אפשר לדבר על הפרק ולא להזכיר את חזרתו של נשיא ארה”ב קית’ דיוויד (תפקיד שכבר מוכר לו -אהמ תשחקו saints row 4 ) והביקורת של רוילנד והרמון על הממשל האמריקאי, מבחינתם הממשל הוא בדיחה, והנשיא (שלא ברור אם מבחינתם מדובר בטראמפ או אובמה או שניהם) הם אנשים שקיבלו יותר מידי כוח לידיים ולא יודעים מה לעשות אתו, ואם יש להם קלף מנצח (כמו ריק) הם ינצלו אותו עד הסוף וללא התחשבות ברצונות שלו. בנוסף הרפרנסים להמון אירועים בתרבות האמריקאית וחשיפתם כבדויים ממש הצחיקה אותי, כי התרבות האמריקאית ניזונה מהתיאוריות הללו.

דבר אחרון, מר פופי באטהול. (או כמו שבארץ אהבו לקרוא לו “מר קקי חורתחת” שזה אחד התרגומים היותר מצחיקים ששמעתי עליהם). אחרי תקופה לא קצרה, אני חושב שהבנתי את המטרה של הדמות הזאת, מר פופי באטהול הוא בסך הכל ההקבלה אלינו, הצופים. אנחנו רואים את הסדרה, מעבירים ביקורת, לא עושים כלום עם החיים שלנו חוץ מלחשוב על מה קורה בסדרה הזאת, וסך הכל אנחנו דיי חורי תחת לטענת רוילנד והרמון. (נכון, זה גם היה רפרנס לסצנת האפטר קרדיטס של ספיידרמן השיבה הביתה בה קפטן אמריקה צוחק על כולנו שחיכינו ובסוף זה כלום).

עכשיו רק צריך לקוות שדן הרמון לא שוב יתגרש או משהו, כדי שנוכל לקבל את עונה ארבע בהקדם.