אמרתי זאת פעם, אמרתי זאת כמה פעמים, אומר זאת שוב: דיסני עשו זאת פעם נוספת. בעבר הייתי אומר זאת על הצלחות שנידונו לכישלון עוד מהידיעה הראשונה, כמו “היפה והחיה” החדש או “ספר הג’ונגל” החדש, אך הפעם הכוונה היא לחציית גבולות.
דיסני שוב חצו גבול, והפעם מדובר במשהו שיהיה מאוד קשה למחוק, בעידן המודרני (בפעם האחרונה שהגבול הזה נחצה, זה קרה בשנות ה40 עם דונלד דאק). אך מיד נגיע לזה.
המשך הקריאה כוללת ספויילרים לסרט:
“מליפיסנט- אדונית הרשע” מחזיר את אנג’לינה ג’ולי לאחד התפקידים המפוארים ביותר בקריירת המשחק הרחבה שלה. לאחר אירועי הסרט הקודם (או אירועי “היפיפייה הנרדמת” עם טוויסט קל בעלילה), ממלכת בני האדם וממלכת הביצות הקסומה מתקיימות זו לצד זו, אומנם לא בשלום אך ביחסים פושרים (כמו מדינות אירופה).
הנסיך פיליפ (האריס דיקנסון) מציע נישואין לנסיכה אורורה (אל פנינג) וכך מתכננים השניים לאחד בין שני העולמות, האנושי והקסום. מליפיסנט (ג’ולי) מפקפקת מעט באיחוד הקרב שכן היא אינה סומכת לחלוטין על בני האדם (ראו סרט קודם) או על פיליפ שישמור על בת הסנדקות שלה. כאשר הוריו של פיליפ מזמינים את אורורה ומליפיסנט לארוחת ערב, העניינים מחריפים כשאמו של פיליפ, המלכה אינגריד (מישל פייפר) מתגרה במליפיסנט, ושתיהן מתחילות לשלוף ציפורניים. עד כאן הסקירה נטולת הספויילרים (וכנראה שיש לזה חשיבות אצל דיסני מאחר וההקרנה הייתה עם אבטחה מסוימת).
כמובן שכבר מהרגע הראשון ברור לכל צופה עם שכל שמליפיסנט מופללת ע”י אינגריד, אשר מקללת את המלך עם אותו חוד המחט המקולל שקילל את אורורה (ואם לא הבנתם שפייפר היא הרעה, גם אחרי שהשוט המציג אותה מראה שהיא מכוונת נשק חד אל בעלה המלך… נוותר לכם) וכך נפתחים שערי הגיהנום בין הממלכות האנושיות והמכושפות (ממש כמו באירופה).
בעוד אורורה מנסה לגשר על הפערים, מליפיסנט הפצועה ניצלת ע”י קונאל (צ’ווטאל אג’פור), פיה אפלה נוספת, המציג בפנייה את העולם המופלא והנסתר של גזע הפיות האפלות, ואת החלק הכי מרשים בסרט מבחינת סיפור, אפקטים ויזואליים, מוזיקה ומשחק. אומנם הדבר הראשון שתחשבו עליו יהיה “היי זה נראה כמו “אווט…”, אבל הפאר של הסצנה יגרום לכם מהר לשכוח שיש כאן העתקה. ואם תהיתם, הסרט אולי נקרא “מליפיסנט 2”, אך מאותו הרגע שהיא נפצעת, היא מופיעה על המסך או מדברת אולי 20 אחוז מכלל הסרט.
ואם חשבתם שמבחינה סיפורית הקונספט עשוי לשעמם או להרדים, בצד “האנושי” של הסיפור, דמותה של אינגריד מאכילה את הצופים כפית אחר כפית של נבזות חד מימדית קלאסית של “אני שונאת יצורים קסומים, אז בואו ניפתר מכולם”. והנה חידה: איך קוראים לגזען לבן רשע שמכניס את כל הדברים שהוא שונא לחדר אחד במסווה של פעילות חיובית כמו חתונה (או מקלחת נעימה) ואז נועל אותם בפנים והורג אותם בגז? כן. הגבול שדיסני חוצים כאן הוא הנגשת השואה לילדים.
וורויק דייוויס המוכשר מגלם גם כאן גמד קסום, רק שכאן מדובר במדען המטורף של אינגריד, שרוקח אבקת קסם שמחסלת פיות! ובלי שום סיבה מוסברת או רמז, הוא נסלח בסוף הסרט על מעשיו וחובר לטובים! כן! גבול נוסף שנחצה כאן הוא הסימפטיה לרוצח. וכל זה בסרט שמונגש לכל הגילאים, בו הנבלית לא באה על עונשה מידה כנגד מידה, אלא הופכת לעז (להזכירכם, המלך הרשע בסרט הקודם נופל מהמרפסת ומת! ופייפר אפילו מזכירה זאת בסרט הזה!) כך שאני לא יודע אם זה עניין מגדרי, עניין גזעי או עניין גילאים… אבל כן, הכתיבה כאן עדיין עצלה, מזלזלת ומסוכנת.
והפיות האפלות שהזכרתי קודם? הן כמעט ולא מופיעות בסרט! גם לא מליפיסנט! למעט הקרב האחרון בסוף בו אנו מקבלים שחזור מדויק של “מלחמת האינסוף”. וכל זה כשהבטן שלי עוד כואבת מלראות את הפיות נרצחות בכנסייה בעזרת אבקת קסם בזמן שיד ימינה של המלכה (ג’ן מוריי) מנגנת בתנועות סיניסטריאליות על העוגב! אני מזכיר לכם שהסרט מדובב בארץ לעברית ומונגש לילדים.
החיובי כאן הוא שג’ולי היא עדיין אחת הנשים המהממות והמוכשרות ביותר בהוליווד ושכל דקה שלה על המסך (גם אם יש מעט) שווה זהב, ושהעולם המופלא של הפיות האפלות ראוי לסרט משלו. מעבר לכך הסרט הזה הוא מסחטת כסף, לא רק חסרת נשמה אלא גם מסוכנת, מביישת, ואסור שתיזכר בהיסטוריה של האולפנים או של האנושות בכלל. שוב- הסרט מנגיש נאציזם לילדים! חג שמח.
ציון: 0.5
