מי שעוקב אחרי הבלוג (מקווה שכ-ו-ל-ם) בטח זוכר שמסרט הבכורה של ג’ורדן פיל “תברח”, פשוט נפלתי. הסרט ההוא היה עבורי ההפתעה הנעימה של 2017, ובפעמיים הנוספות שצפיתי בו מאז, התענוג לא פחת. עדיין מדובר בפרפרזה מדויקת על ז’אנר האימה, שעל הדרך מעבירה מסר חברתי נוקב.
מאז אותה הצלחה, קופתית וביקורתית, הפך ג’ורדן פיל, קומיקאי עם תעודות, לבמאי ומפיק מבוקש מאוד בפרויקטים בעלי פרופיל גבוה בגבולות הז’אנר, כאשר בחודש הקרוב תעלה סדרת האתחול שלו ל”אזור הדמדומים” הוותיקה ועתה מפציע למסכים הסרט השני שלו כבמאי – “אנחנו”. כמו לא מעט אנשים שעפו על הסרט הראשון, גם אני ציפיתי בקוצר רוח לראות האם פיל מצליח לספק את הסחורה המבוקשת.
המשך הקריאה כולל מספר ספוילרים לסרט:
לפני שנגיע לעיקר, הבה נדבר קצת על הסרט – “אנחנו” זכה לתקציב שהוא בערך פי 4 מהתקציב של קודמו, אם כי 20 מיליון דולר הוא עדיין תקציב זעום למדי במונחים של שוברי קופות הוליוודיים, כאשר מפיק האימה ג’ייסון בלום ממשיך להיות חתום כמפיק לצד פיל. בתחום הליהוק, גויסו כמה “תותחים כבדים” כמו זוכת האוסקר לופיטה ניונגו, לצד השחקן ששיחק לצידה ב”פנתר השחור” וינסטון דיוק ולחיזוק יש לנו את זוכת האמי אליזבת’ מוס (“סיפורה של שפחה”).
העלילה מתחילה אי שם בשנת 1984 כאשר אנו עוקבים אחרי אדלייד הצעירה המבלה לילה אחד עם הוריה ביריד שעשועים בסנטה קרוז. כפי שידוע לכם מאינספור סרטים אמריקאים קודמים – יריד שעשועים שמח ועליז הוא המקום בו הסיוטים מתחילים. העלילה מתקדמת לימינו אלה ועתה אדלייד היא כבר אישה בוגרת עם משפחה משלה, החוזרת לבית הקיץ אותו הם מחזיקים בסנטה קרוז ונאלצת להתמודד עם טראומות העבר שלה. כפי שאולי ראיתם בטריילר, ההתמודדות הזו לובשת מימד פיזי מאיים במיוחד כאשר משפחה של כפילים אפלים פולשים לביתה ומאיימים על משפחתה. עתה אדלייד צריכה למצוא כוחות להתמודד עם השדים החיצוניים כמו גם הפנימיים כדי לחלץ את משפחתה מהסכנה.
אתם בטח מתעניינים לדעת מה טוב ב”אנחנו”? ובכן, כמו בסרט הבכורה שלו, פיל מוכיח שהוא במאי עם טיימינג מופלא, שיודע לשלב במיומנות הומור עוקצני לבין מתח מורט עצבים. גם כאן יש שימוש מדויק במיקום המצלמה (עם כמה שוטים במיוחד שהיו מופלאים בעיני), עריכה קצבית לצד פסקול עוכר שלווה. יותר מהכל, פיל מוכיח שוב שהוא “במאי של שחקנים”, כזה שמוציא משחק משובח שנראה לעיתים אפילו נינוח בצורה אקראית מכל צוות השחקנים שלו, כאשר ציון לשבח מקבלים ממני זוג השחקנים הצעירים המגלמים את ילדי משפחת ווילסון (שאדיי רייט ואוון אלכס).
פחות עבד לי ב”אנחנו”… בערך כל השאר. בניגוד ל”תברח”, שהיה חד, קצר ומפוקס כמו אזמל מנתחים, “אנחנו” הרגיש לי פחות חד, גם אם לאורך כל הסרט מופיעים מספריים גדולות וחדות, סלחו לי על משחק המילים. “תברח” היה קצר, שעה וחצי על השעון. “אנחנו” מתארך לכמעט שעתיים, כאשר המערכה הראשונה שלו הרגישה לי מעט נמרחת מדי ולקח לו יותר מדי זמן “להתניע”.
אם “תברח” הצליח להעביר מסר סוציו-פוליטי עכשווי שהרגיש כמו בעיטה בבטן, “אנחנו” מרגיש כמו אוסף של רעיונות מעניינים שלא מתלכדים למהות אחת קוהרנטית. יש פה המון סימבוליקה צבעונית, אבל הרגשתי שהמסר עבר לי מעל הראש, אם אכן היה כזה. הדבר המרכזי שחשתי שפיל רוצה לחלוק עימי, ואיתו מאוד הזדהיתי – הוא האמירה על הקשיים שבהורות מול הזוגיות ומציאת הדרך הנכונה לשלב בין השניים. המוטיב הזה נבנה מהדקות הראשונות עם ההורים של אדלייד, דרך הזוגיות שלה עם גבריאל, יחסי המשפחה הגרועים של החברים הלבנים העשירים שלהם (כן, שוב הלבנים דפוקים) ועד המראה המעוותת של יחסי משפחת הכפילים.
לצערי הרב, “הטוויסט” המפתיע שמסיים את הסרט היה צפוי בערך מהדקות הראשונות לכל צופה ממוצע ובאופן אישי די התאכזבתי שזה כל מה שהיה ל”אנחנו” להציע בתחום המקוריות. גם סיפור המקור של “הכפילים” הרגיש לי סתמי ומעין יציאה מידי חובה.
“אנחנו” סובל מ”תסמונת האלבום השני”, אם להשאיל מונח מתחום המוזיקה המתייחס לאמן שהוציא אלבום ראשון מצליח במיוחד ולכן בניסיון השני הוא מתקשה לעמוד ברף הציפיות הגבוה המצופה ממנו. קשה להגיד ש”אנחנו” אינו סרט מתח\אימה ז’אנריסטי מבדר – הוא מאוד מבדר ואפילו מצליח למצב את עצמו כיצירה עם נגיעות אמנותיות המציבות אותו מעבר למשבצת הרגילה, אולם לרוע מזלו, אצלי לפחות הוא תמיד יעמוד בצילו של אחיו הבוגר והמוצלח יותר, “תברח”.
ציון – 3.5
