ביקורת, "מיסטר גלאס" – תפנית בעלילה

מנוג' נאליאטו שאמלאן (מ. נייט בפי חבריו) הוא אמן ייחודי בדורנו. בעולם של שוברי קופות "חסרי נשמה" או "דלי עומק", כפי שמבקרים אחדים נוטים לומר, שאמלאן עדיין מנסה להראות את הפן האמנותי של עולם הקולנוע, תוך היצמדות אל הז'אנר האהוב עליו- המותחן הפסיכולוגי. אני הכרתי לראשונה את שtמלאן כשצפיתי ב"סיינס", מותחן המד"ב של האיש שהפגיש אותי איתו לראשונה. אומנם מדובר באחד הסרטים המטומטמים ביותר שאי פעם נכתבו (חייזרים אלרגים למים שלא פותחים דלתות), אבל הסאונד, בשילוב עם הבימוי, העריכה ולפעמים המשחק, הביאו ילד בן 13 כמוני למצב שהוא לא יכול לישון בלילה.

מכאן והלאה שמו הטוב של שאמלאן רק הלך והפך לבדיחה. "הכפר", "היום בו הכל קרה", "הנערה במים" שלא זכה להפצה בישראל, "העולם אחרי" והעיבוד המזעזע ל"אווטאר- כשף האוויר האחרון", כל אלו ועוד הפכו לרפרטואר של איש עם חזון, וחיבה בלתי מוסברת לדחוף תפנית עלילתית בכל יצירה. והנה קרה מקרה, שאחרי רצף של זבל קולנועי, האיש מביא לנו את "ספליט". סרט על רוצח חייתי בעל 24 אישיויות שונות, עם משחק מהנה ביותר מצד ג'יימס מקאבוי, ויותר מזה, מדובר בסרט המשך לאחד מלהיטיו הגדולים ביותר: "בלתי שביר"! שנתיים לאחר מכן, "מיסטר גלאס" מגיע כדי לחתום את טרילוגיית גיבורי העל שהוותה את אחת ההצלחות היחידות של שאמאלאן. ציפינו ציפינו, ראינו ראינו, חטפנו עצבים בסוף.

הסרט מתרחש כמה שבועות אחרי ארועי "ספליט". קווין קראם (מקאבוי) הידוע גם בכינוי "השבט" עולה על הרדאר של גיבור "בלתי שביר" דייוויד דאן (ברוס וויליס), שגילה כוח סיבולת מטורף וחוזק חסר גבולות בעקבות תאונת רכבת שחווה לפני 20 שנה. בעזרת בנו ג'וזף (ספנסר טרייט קלארק) דאן נלחם בחשאי בפשע וזוכה לכינוי "המפקח".

כשהשבט חוטף 4 מעודדות מקומיות במטרה להקריבן ל"חיה", הישות החזקה ביותר מתוך השבט, דאן מאתר ומתעמת איתו. וכבר בתחילת הסרט אנחנו מקבלים את מה שחיכינו לו- קרב מרהיב בין הגיבור מלפני שני עשורים, והנבל הטרי שהומצא לו לפני שנתיים. והסצנה הנ"ל לא מאכזבת לשנייה. גם מקאבוי וגם וויליס עושים את העבודה. אך הקרב בין השניים מסתיים בתיקו, כאשר הרשויות לוכדות אותם ומעבירות אותם לידיי דוקטור אלי סטייפל (שרה פולסון), מומחית לחולי נפש בעל שיגעון גדלות על טבעי.

null

בבית החולים של סטייפל, דאן והשבט פוגשים את "חברו" הוותיק של דאן, אלייז'ה פרייס (סמואל. ל. ג'קסון), המכונה גם מיסטר גלאס. הגאון המרושע, בעל חיבה אובססיבית לעולם הקומיקס, שבעזרת מוחו המבריק (וגופו המאוד שביר) הביא לשורה של פעולות טרור במטרה לחשוף אנשים בעלי יכולות אל העולם האמיתי. סטייפל מעמידה את השלושה במבחן- שלושה ימים להודות שם רגילים ככל אדם, או גורל גרוע מכך.

"השבט" נשאר במטרתו המקורית, הרצון לטהר את העולם מהאנשים "המושלמים", לצד מטרה חדשה- להביס את האיש במעיל הגשם. דאן רק רוצה להגן על חפים מפשע מפני החיה הרצחנית. פרייס? פרייס שרוי במצב קטטוני חצי סרט (לפחות כך אנו חושבים!).

null

כאן זה השלב שבו הדברים מתחילים להיות "שאמאלאן קלאסי". השחקנים מתחילים לאבד את הקסם, למעט מקאבוי שמדהים את הקהל עם החלפת הדמויות המרשימה שלו, העלילה מתחילה להכיל פרטים טיפשיים, שקופים ומיותרים כמו העובדה ששלושת האנשים המסוכנים האלה נשמרים ע"י אח אחד במשמרת! ואחד מהם מאוד לא כשיר לעבודה הזו! או העובדה ששומרי בית החולים לא מזהים את המטופלים שלהם כשהם נתקלים בהם במסדרונות ופשוט נותנים להם לצאת מהשער!

האלמנטים האומנותיים כמו התאמת צבע התאורה לדמות מסוימת (דאן- ירוק, קראם- צהוב, פרייס-סגול) נזרקת ללא סוף כאילו הבמאי צורח עלינו "הבנתם? כי זה קשור! הבנתם?! הבנתם?!?!?!", וכמובן, כשטוויסט מגיע, הוא מפתיע ומצוין, אבל מיד אחריו מגיע עוד אחד, ועוד אחד, ועוד אחד מופרך שמכניס את הסרט להארכה ועלילה נוספת לא קשורה, מטופשת ומיותרת בכל צורה!.

null

בסופו של "מיסטר גלאס" ישבתי בכיסא שלי, וכעסתי. כעסתי שנהנתי תחילה מסרט של במאי, שמותח את הקפיץ רק כדי שמהקופסא ייצא גראפס. שגורם לקהל שלם לחכות בציפייה לעתיד רק כדי לאכזב עם גיבוב של שטויות לא קשורות. שעוטף לנו יפה ערימה של זבל ומנגיש לנו אותה "כאילו" מדובר בגאונות טהורה של איש בעל חזון.

לשאמלאן יש חזון. יש לו סגנון אומנותי. מדובר באחד הבמאים הייחודיים של דורינו. אבל אם האיש לא יתחיל לקחת את עצמו ואת עבודותיו יותר ברצינות, הוא ימצא את עצמו באותה סירה עם אווה בול! סירה מחוררת ששוקעת לאט לאט בים של רפש. "מיסטר גלאס" הוא החלק הכי פחות טוב בטרילוגיה של במאי עם רקורד גרוע מאוד. מומלץ לראות, לשפוט בעצמכם, ואולי להדליק נורה אדומה לפעם הבאה.

ציון: 2.5
ratings-film-2-half

תגובה אחת בנושא “ביקורת, "מיסטר גלאס" – תפנית בעלילה”

  1. אז. ישבתי לי בקולנוע יחד עם חבר וצפיתי בסרט. נהנתי כל כך מהאסתטיקה, מזוויות הצילום ומהאפקטים. ההתחלה הייתה מדהימה וסוחפת והחלטתי מיד שהסרט מצויין ושאני נהנית. טוב, אז לא. בערך חצי שעה אחרי תחילת הסרט (שהוא בהחלט ארוך מדי) הגעתי למסקנה שהדבר היחיד שמחזיק את העלילה בחיים הם השחקנים, לא, לא הדמויות. השחקנים. רק בזכות שלושת השחקנים שהסרט הזה קטן עליהם הייתי מסוגלת להינות מחלקים משעממים, צפויים ובלתי הגיוניים (בקטע הלא טוב של ההגיון). היה כזה 'בילד אפ' מטורף לסרט שהסוף איכז ברמות. מה הקטע? אה כן, החלטנו שכולם ימותו וזהו. זהו. אין מטרה, אין קרב מרשים לכבוד סוף הסרט. אין גדולה של דמות מלפניי 20 שנה ואפילו המוות היה סתמי.
    לפחות הוא האחרון לסדרה (בנתיים).

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s