אי שם בשנת 2000 יצא הבמאי טרי גיליאם (“שודדי הזמן”, “ברזיל” “12 קופים” ועוד) לצלם את פרויקט התשוקה שלו, “האיש שהרג את דון קישוט”. כוכב הסרט אז היה ג’וני דפ, בתפקיד הראשי, ובתפקידו של דון קישוט עמד לוהק השחקן הצרפתי ז’אן רושפור (שנפטר בשנה שעברה). ההפקה הפכה לקטסטרופה. היה נדמה כאילו הטבע עצמו התנגד לקיומו של הסרט. בסופו של דבר בוטלה ההפקה וכולם הלכו הביתה. אבל הרעיון עדיין בער בליבו של טרי. תלאות ההפקה מתואר בצורה נהדרת ושוברת לב בסרט התיעודי המאוד מאוד מומלץLost in La Mancha.
ב2016 (לאחר סדרת ניסיונות כושלים) הצליח טרי להחזיר לחיים את הפרויקט והצילומים החלו! הפעם אדם דרייבר כיכב בתפקיד הראשי, וג’ונת’ן פרייס לקח את התפקיד של דון קישוט. היה נראה כי יש אור בקצה המנהרה. ב2017 סוף כל סוף נודע כי הסרט הושלם, אבל אז נכנס טרי לקרבות בעניינים חוקיים עם אחד ממפיקי הסרט, ועתיד ההפצה של הסרט לא היה כל כך מזהיר.
מעריצי גיליאם שוב נאלצו להמתין בסבלנות לסרט שהם התחילו לחשוב שאולי לעולם לא יראו. הסרט לבסוף הופץ מסחרית בארצות אירופאיות נבחרות, ומוקרן בכמה פסטיבלים בינלאומיים. נכון לעכשיו לא נראה שיופץ מסחרית בארצות הברית. חלק מאיתנו בישראל זכו לראות אותו בסינמטק תל אביב שם הציג בתור סרט פתיחה של פסטיבל אוטופיה ויהיו לו מספר הקרנות בודדות נוספות.
אני ראיתי את “האיש שהרג את דון קישוט” בקולנוע… זהו רק רציתי לומר את המשפט הזה, ואולי אחזור עליו כמה פעמים אחר כך מול המראה, כי התחלתי לפקפק שאי פעם אזכה להיות במצב הזה. וסוף סוף יש תשובות על טיבו של הסרט שמנסה להתקיים כבר מעל 20 שנה. האם הוא יצירת המופת הגדולה של טרי? האם הוא היה כישלון נחרץ? מה קורה בו?! מה לא קורה בו?! ולמה טחנת הרוח הזאת מסתכלת עליי ככה?! בקיצור יש הרבה על מה לדבר.
כדי לשים סוף למתח הגובר אומר בקצרה, הסרט לא אכזבה, אבל הוא לא מושלם וישנם בעיות. הסרט מספר על במאי אמריקאי אגואיסט, שובב ואקסצנטרי בשם טובי אותו אנו פוגשים בספרד בעת צילומים של סרט על דון קישוט. לאחר שמבין טובי כי לא רחוק מאתר הצילומים נמצא הכפר שבו צילם את סרט הסטודנטים שלו (שגם הוא היה על דון קישוט) לפני הרבה שנים, הוא מחליט ללכת בעקבות עברו.
אט אט מבין טובי איזה השלכות היו לו על חלק מאנשי המקום, הראוי ביותר לציון הוא סנדלר בשם חוויאר ששיחק בסרטו של טובי את התפקיד של דון קישוט, ועכשיו שנים לאחר מכן מגלה טובי שהוא עדיין תקוע בתפקיד. חסר שפיות והוזה, חוויאר מאמין שהוא באמת דון קישוט. זה הסט אפ הכללי, יש עוד המון סיפור צד וכל מני דברים שאין צורך להיכנס אליהם.
על מנת שאוכל לסיים את הביקורת בנימה חיובית נתחיל בדברים השליליים בסרט:
– לסרט יש כמה עלילות שמתחברות אחת עם השנייה, וזה נכון שכולן סובבות סביב הדמות של טובי, אבל לעיתים מצאתי את עצמי תוהה… “מה הם עושים עכשיו?” לא היה מניע על, מקום ספציפי שצריך להגיע אליו, או משהו שיש להשיג, שאיחד בין כל הסיפורים הנפרדים, וזה גרם לסרט להיות מאוד מפוזר. טובי מחליט על משהו שעליו לעשות בשלב מסוים, והמטרה הזאת נשארת המטרה העיקרית שלו עד הסוף, אבל ההחלטה הזאת מגיעה כבר אחרי לפחות שעה של סרט, אז אי אפשר בדיוק לומר שזה הend goal של העלילה.
– בלאגן. חלקית בגלל מה שציינתי קודם, וחלקית פשוט בגלל עריכה לקויה, הסרט יכול להיות ממש מבולגן לפעמים. קופצים מהר מדי מסיטואציה לסיטואציה, ממקום למקום, וככה מאבד הצופה מהר מאוד את החוש של “מה אנחנו עושים עכשיו, ולמה”. זה לא שהסרט לא זורם בכיף, הוא פשוט זורם לעיתים ללא מטרה ברורה. בעיה זאת ממש מתפוצצת במערכה האחרונה, שבה כולם מתרוצצים וקופצים מחדר לחדר ומסצנה לסצנה. בשלב מסוים אפילו מצאתי את עצמי חושב “רגע היינו כאן לפני 5 דקות בדיוק”. העלילה ממש התחילה ללכת במעגלים. ואני יכול לחשוב על כמה דברים מהמערכה האחרונה שאפשר בקלות היה להסתדר בלעדיהם.
– בעיה אחרונה היא שהמסע האישי שהדמות הראשית עוברת לא ברור מספיק. קשה לי להצביע על חלק מסוים בסרט ולומר ששם היא נקודת המפנה שלו. ברור שהיה שינוי, אבל התהליך לא גלוי לעין מספיק.
בקיצור אפשר לסכם את רוב הבעיות של הסרט במילה אחת: “בלאגן.” הסרט מבולגן.
עכשיו לדברים החיוביים!
-אדם דרייבר מצוין! הדמות שלו מרגישה אמיתית ומעניינת. הוא משחק שמוק כזה אותנטי שאתה רוצה בעצמך לסטור לו בפנים, ובאותו הזמן הוא מעורר מספיק סימפתיה ואמפתיה כדי להיות מוקד החיבור שלנו אל הסיפור.
-ג’ונת’ן פרייס! ג’ונת’ן פרייס! ג’ונת’ן פרייס! קודם כל בואו ניקח רגע כדי להבין כמה שכבות של אשליה וטירוף יש בדמות שלו. ג’ונת’ן פרייס הוא שחקן, והוא מגלם דמות בשם חוויר שבעצמו מטורף ומאמין שהוא דון קישוט. אבל דון קישוט הוא בן אדם משוגע, וגם הוא מאמין שהוא מישהו שאינו באמת והוא חי באשליה. ככה שלהיות מטורף ולהאמין שאתה דון קישוט זה דאבל טירוף! ככה שגונת’ן פרייס נמצא תחת משהו כמו ארבע שכבות של זהות בסרט הזה. והוא עושה עבודה מצוינת.
לגמתי כל שניית מסך שלו עם חיוך. הוא מקסים, חמוד, וקורע מצחוק בתור בן אדם שמצד אחד כל כך טיפש והוזה ומצד שני כל כך בטוח בעצמו ומאמין במטרתו. החלקים המצחיקים ביותר בסרט ללא ספק שייכים לפרייס. למעשה הייתי מרחיק לכת ואומר שפרייס היה כל כך טוב, שזו מגרעה של הסרט שהוא לא היה בו יותר מרכזי. לא שהוא לא מקבל זמן מסך מספק, אבל הסרט מפוקס ברובו על אדם דרייבר, וחוויר מופיע לראשונה אחרי 20 דקות לפחות. אם הסרט היה נותן לנו יותר מן הדמות של חוויר בתור דון קישוט, הוא היה משתפר משמעותית! זאת הופעה כל כך חמודה ומעניינת שלא לתת לו יותר פוקוס זה פשוט בזבוז פוטנציאל.
-הסרט ממש מצחיק. זהו… אין לי הרבה להוסיף. צחקתי הרבה. בעיקר מההופעה של פרייס, אבל גם משאר החלקים המצחיקים בסרט. במיוחד בסצנה אשר כוללת מפגש בין הדון ועדר עיזים. you will know the one.
-הסרט כיפי וזורם. אני לא מצאתי את עצמי משועמם באף חלק של הסרט. הקצב טוב (מלבד במערכה האחרונה) והעלילה זורמת. הדמויות מעניינות וצבעוניות כמו בסרטי גיליאם, וההרפתקה סוחפת ומרגשת. אפילו יש לא מעט רגעים דרמטיים שלא פוספסו.
אין פלא שלגיליאם יש אובססיה לעשות אדפטציה לדון קישוט. כל מעריץ שלו יראה מיד את הקשר הברור מאליו בין דון קישוט ועבודותיו של טרי. ההתעסקות בטירוף, בלא שפוי ובמוזר, וכמובן, הקרב בין המציאות והדמיון. טרי נולד לספר סיפור על דון קישוט, הדמות כאילו נלקחה מאחד מסרטיו, ויותר מזה, בטרי עצמו יש קצת מדון קישוט. (בכולנו יש קצת דון קישוט, אבל אצל טרי זה מאפיין אותו).
“האיש שהרג את דון קישוט” זה סרט שנעשה על ידי מישהו קצת משוגע, על מישהו משוגע שחושב שהוא מישהו משוגע אחר, ובמהלך הסרט הקווים בין הדמיון והמציאות מטושטשים לעיתים. זה גיליאם קלאסי. וזה היופי. חלק מהתמה המרכזית של טרי ומה שהוא מנסה לספר דרך סרטיו זה שכולנו צריכים להיות משוגעים… אולי משוגעים זה מילה קצת חזקה בהקשר פרקטי לחיי היום יום, אבל כולנו צריכים לדמיין, לחשוב מחוץ לקופסא, לשחק לצחוק ולספר לעצמו סיפורים. כי בלי אף אחד מהדברים האלה העולם כל כך משעמם. כולנו צריכים לפעמים להסתכל על טחנת רוח ולדמיין ענק עם זרועות של עשר מטר! כי בלי זה אנחנו פשוט תקועים בעולם משעמם מלא בטחנות רוח…
כמובן שהשיגעון של קישוט גם בספר וגם בסרט הוא גם חולשתו, ומה שמוביל למפלתו, אבל ככה זה כשהעולם סביבך לא מוכן לשתף פעולה עם הפנטזיה. אני לא חושב שהמסר של הסרט או של דמותו של דון קישוט הוא “כולנו צריכים להיות מטורפים”, זה בוודאי יותר מורכב מזה, ואפשר להעמיק במסרים האלה רבות. אבל הרבה פעמים מצאתי את עצמי מקנא בדון קישוט במקום לרחם בו. בסופו של היום הבדיחה היא עליו, אבל העולם יותר מעניין דרך עיניו, ואולי העולם היה יותר מעניין אם אנשים היו פחות צוחקים עליו, ויותר מקנאים בו.
אני מעט משוחד בגלל החיבה האישית של לטרי ולדמויות של דון קישוט וסנצ’ו (מקווה לגמור את הספר הזה לפי שיהיו לי נכדים), אבל לדעתי “האיש שהרג את דון קישוט” זה הסרט הטוב ביותר של טרי מזה שנים רבות. צחוקים, ריגושים, הרפתקה וכמות נכבדת של טירוף הופכים את הסרט הזה לשווה את השעתיים ורבע. לא מושלם, אבל הטוב מנצח את הרע.
“האיש שהרג את דון קישוט” יוקרן בסינמטק תל אביב ביום שבת 08.12 בשעה 19:00. ובסינמטק חולון ביום שבת הבא, ה-15.1 בשעה 21:00
ציון 4.0
