בדרך כלל כאשר מסתיימים צילומי סרט זה או אחר, אלו לא חדשות גדולות, אולם הפעם, חדשות טובות, הבמאי טרי גיליאם הודיע, סוף סוף, על סיום הצילומים של הסרט שלו “האיש שהרג את דון קישוט” (The man who killed don Quixote). ומדוע אלו חדשות טובות (בעיקר בשביל גיליאם) מכיוון שהוא מנסה לסיים את הסרט כבר כשני עשורים, 17! שנים ליתר דיוק.

אם יש משהו שטרי גיליאם ידוע בו זה הקרב המתמיד שלו נגד מערכת האולפנים ההוליוודים. הוא נמצא בקרב מתמשך בין הדמיון הפרוע שלו לבין השיטות וזווית הראייה היותר שמרנית של האולפנים, שלרוב מניסים לדכא את הרעיונות הפרועים וה”לא בטוחים כלכלית” שלו.

טרי התחיל את הקריירה שלו כאנימטור ואחראי על חלק גדול מהאנימציה שמלווה את סדרת הטלוויזיה המופתית והקאלטית “מונטי פייטון והקרקס המעופף”. גיליאם גם אחראי לרוב קטעיה אנימציה המשעשעים שמלבים את רוב סרטי חבורת הבריטים המצחיקים. לאחר מכן הוא גם נהיה חלק מהצוות, עם תפקידים קטנים במערכונים. בסופו של דבר עלה לדרגת במאי וביים, יחד עם טרי ג’ונס, שניים מסרטי מונטי פייטון, “הגביע הקדוש” ו”משמעות החיים”.

לאחר מכן פנה טרי לביים סרטים משלו, סרטים יותר אישיים. הלהיט הראשון שלו היה “שודדי הזמן”. סרט על ילד שמצטרף לחבורה של גמדים נוסעים בזמן. כדרכו של טרי, לסרט היה סוף לא שגרתי במיוחד, בו, לאחר שאלוהים עצמו מגיע במערכה השלישית  כדי להביס את הנבל, ההורים של גיבור הסרט נוגעים בשארית שרופה של הנבל ופשוט מתפוצצים. כן, ההורים של הגיבור מתפוצצים והסרט פשוט נגמר שם. בהקרנות המבחן אנשים ממש לא נהנו מהסרט, ולכן לאחר מכן, כשענו על השאלון לגבי הסרט הם ציינו שהחלק האהוב עליהם בסרט היה הסוף. וכך לפי המשוב מהקהל החליט האולפן להשאיר אותו כפי שהוא.

“שודדי הזמן” היה הראשון במה שטרי מחשיב כ”טרילוגיית הדמיון שלו”, אשר מורכבת מ”שודדי הזמן”, “הברון מינכהאוזן”, ולבסוף “ברזיל”. טרילוגיה שעוסקת בקרב בין הדמיון לבין המציאות. הסרטים מספרים סיפורים שמציבים את העולם היצירתי והפרוע של הדמיון מול עולם אמיתי קשה ואכזר. זה מוטיב חוזר ובולט מאוד בסרטים של גיליאם וזה גם מה שמסביר את המשיכה שלו לדמותו של דון קישוט. לחימה בתחנות רוח בירוקרטיות, הוליוודיות ומיינסטרימיות היו מנת חלקו של הבמאי. ל”ברזיל” היה סיפור הפקה מעניין משלו. הסרט נקרא בשלבים מוקדמים “1984 1/2” (אלף תשע מאות שמונים וארבע וחצי), שזה למעשה אזכור לספר 1984 של ג’ורג’ אורוול ולסרט שמונה וחצי של פדריקו פליני, שני סרטים אשר “ברזיל” שואב מהם הרבה.

ארנון מילצ’ן, הישראלי שהפך למפיק סרטים באמצע שנות השמונים ו”בראזיל” היה אחד הסרטים הראשונים שהפיק (אחרי “היו זמנים באמריקה” של סרג’יו ליאונה). מילצ’ן לא אהב את הסוף האפל של “ברזיל” והציע לשנות אותו למשהו יותר שמח שירצה את הקהל. טרי נלחם למען הסוף המקורי ויציאת הסרט לאקרנים נדחתה ונדחתה. טרי החליט  לפרסם על עמוד של המגזין varity  הודעה פומבית לראש חברת יוניברסל דאז, סיד שיינברג, שהיה חתום על חוזה הפצה של הסרט שבו רשם “סיד שיינברג היקר, מתי אתה הולך לשחרר את הסרט שלי, ברזיל?”. לבסוף הסרט שוחרר עם הסוף המקורי של טרי, וזכה להצלחה רבה.

טרי המשיך לביים סרטים רבים בעלי רמות הצלחה שונות, הדרמה הפנטסטית “פישר קינג” (עם הופעה מדהימה של רובין וויליאמס), סרט המדע בדיוני הפופולרי “12 קופים”, מסע הסמים הפסיכדלי “פחד ותיעוב בלאס וגאס”, ועוד.

בתחילת שנות ה2000 התחיל גיליאם לעבוד על הסרט “האיש שהרג את דון קישוט”, סרט שמספר על עובד פרסום בשם טובי שנוסע אחורה בזמן למאה ה17 ושם פוגש בדון קישוט (אותו אתם בטח מכירים) שמבלבל בין טובי לבין נושא הכלים שלו סאנצ’ו פאנזה.

הספר המקורי של סרבנטס שיצא לאור במאה ה17 מספר על אדם זקן (אשר לא נמצא בבריאות נפשית טובה במיוחד) אשר קורא יום וליל נובלות וסיפורי אבירים, מחליט להפוך לאביר בעצמו, ומקנה לעצמו את השם דון קישוט. הספר מספר על הרפתקאותיו עם נושא כליו סאנצ’ו פאנזה, אחד מהסיפורים המפורסמים ביותר כמובן הוא הקרב של דון קישוט נגד טחנות הרוח, אשר הוא חשב שהם ענקים אימתניים.

אולם, כאמור, ההפקה נכנסה לקשיים כלכליים והסרט עלה וחזר לשולחן ההפקה, צילומים נעשו והופסקו, שחקנים הוחלפו ונראה כי הסרט לא יצליח להסתיים לעולם. הפקת הסרט הייתה כל כך דרמטית שהיא אפילו הייתה נושא הסרט התיעודי המרתק “Lost in La Mancha”.

בהפקה הזאת כיכב ג’וני דפ בתור טובי וז’אן רשפור בתור דוק קישוט. בסרט התיעודי אפשר לראות את התקדמות הפקת הסרט, צילומי מבחן שעשו עם השחקנים של הענקים, בניית הסט, צילומים בלוקיישן, ואפילו ניתן לראות קטעים מהסצנות שהיו בסרט.

ככל שההפקה התקדמה היא בבעיות רבות. קולות של מסוקים שעפו להם מעל לראש והפריעו בזמן הצילומים, מזג אוויר שהרס להם סטים שלמים, והשחקן הראשי ז’אן סבל מבעיות בריאות חמורות והיה חייב ללכת לבית חולים. לבסוף ההפקה הושבתה סופית.

בין זמן ההפקה הכושלת המדוברת לבין ימינו ביים גיליאם סרטים נוספים. היו זמנים שבהם הוא כמעט היה מועמד לביים את הארי פוטר (שבסוף הלך לכריס קולמבוס) ואת “השומרים” (שבסוף נעשה על ידי זאק סניידר).

ובין סרטיו היה גם ב2009 את “מופע הפלאים של דוקטור פרנסוס”, שכיכב בו הית’ לדג’ר (הג’וקר מהאביר האפל, אבל אתם כבר ידעתם את זה). למרבה הצער לדג’ר נפטר במהלך הצילומים ולכן גיליאם היה חייב להשלים את הסרט בעזרת שחקנים אחרים שהשלימו את תפקידו, ג’וד לאו, ג’וני דפ, וקולין פארל. אם תראו את הסרט תראו שהחלפת השחקנים המתמידה דווקא נראית הגיונית בהקשר של העלילה, שזה משהו שיצא לטובתו של גיליאם. שלושת השחקנים שהחליפו את לדג’ר תרמו את השכר שלהם מהסרט למשפחתו של השחקן שמת.  

בין פרויקטים המשיך טרי לנסות להרים מחדש את הסרט על דון קישוט, עם שחקנים אחרים כל פעם. הסרט היה פרויקט תשוקה למענו, וממש כמו דון קישוט, הוא היה מטורף מספיק כדי להמשיך להתקדם האלה, לא משנה כמה מכות הוא חטף בדרך.

ב2016 התחיל טרי לצלם סוף כל סוף את הסרט, הפעם עם אדם דרייבר (פטרסון, מלחמת הכוכבים הכוח מתעורר) בתפקיד הראשי וג’ונתן פרייס (ברזיל) בתור דון קישוט. ולאחרונה הודיע טרי על סיום הצילומים, ובעיניי מדובר בניצחון.

לא משנה אם הסרט יצא טוב או רע, טרי הצליח פעם נוספת להתגבר על המציאות הקשה ולהביא לחיים את אחת מהיצירות המלאות דמיון שלו. תחשבו מה שתחשבו על סרטיו (נכון, חלקם באמת לא טוב) אבל לבן אדם יש דמיון וחזון עוצמתי, וכל פעם שאני רואה סרט שלו זה מעורר השראה. הסרט הזה הוא עוד טחנת רוח שטרי הצליח להביס!

“האיש שהרג את דון קישוט” צפוי לצאת לאקרנים שנה הבאה, אבל כמו שלמדנו בפרויקט הזה, שום דבר לא וודאי.