אתחיל מהסוף – “מלון ארטמיס” הוא מאותם סרטים אשר הנחת המוצא שלהם, הרעיון הבסיסי שעומד במרכזם, מוצלח יותר מהתוצאה הסופית. לא שאי אפשר ליהנות ממנו, אבל כאשר הסרט מגיע למערכה השלישית הוא פשוט גולש לקלישאות ומאבד גובה וזה חבל, כי ממש אהבתי את הרעיון הכללי ואת הווייב המיושן שהסרט שידר לי בתחילתו.

המשך הקריאה כולל ספוילרים לסרט:

למי שלא ראה את הטריילר, למרות שהוא מצורף לביקורת, הסרט מתרחש בעתיד הקרוב, בעוד 10 שנים, תקופה בה כל השירותים החיוניים בלוס אנג’לס, כגון המשטרה ואספקת המים, הופרטו ונשלטים בידי תאגידי ענק. כל השאר הוא חלק ממאבק בין ארגוני פשיעה, עד כאן זהו תיאור סטנדרטי של כל מותחן ניאו-נואר ז’אנריסטי. הטוויסט הנחמד הוא שבאמצע כל הבלגן עומד לו “מלון ארטמיס”, מלון נטוש אשר בקומה ה-12  שלו שוכן בית חולים קטן אך משוכלל, המשרת אך ורק פושעים פצועים ששילמו דמי חבר אקסקלוסיביים.

את המלון מנהלת ג’ין תומס (ג’ודי פוסטר) בעזרתו של האח\שומר ראש אוורסט (דייב בטיסטה), אחות אדיבה אך קשוחה שלא מאפשרת לאף אחד להפר את הכללים הנוקשים המאפשרים את קיומו הסודי של בית החולים.

במהלך מהומות קשות בשל הפסקת אספקת המים לעיר, שני אחים מנסים לשדוד בנק, אך השוד כמובן מסתבך. עתה צריך שרמן (סטרלינג ק. בראון, נג’ובו ב”פנתר השחור”) להביא את אחיו הפצוע קשה (בריאן טיירי הנרי, “פייפר בוי” ב”אטלנטה”) לטיפול דחוף במלון. בבית החולים נמצאים גם המתנקשת ניס (סופיה בוטולה, “המומיה”) וסוחר הנשק הונולולו (צ’ארלי דיי, “פסיפיק רים”). העניינים כמובן מסתבכים כאשר אל בית החולים העמוס אמור להגיע גם פצוע נוסף, ראש משפחת פשע בשם “וולף קינג” (ג’ף גולדבלום). לא נרצה לגלות יותר לטובת אלו שכן יחפצו לצפות בסרט.

לזכותו של “מלון ארטמיס” עומדות כמה נקודות זכות חשובות: יחסית לימינו, מדובר בסרט קצר למדי (רק 94 דקות), כאשר הוא שומר על קצב אינטנסיבי גבוה כמעט לכל אורכו וגם ערכי הפקה מצוינים למרות התקציב המינימליסטי (כ-15 מיליון דולר בלבד). כבר מהרגעים הראשונים הסרט נותן תחושה שאנו צופים בסרט “פאלפ” של ג’ון קארפנטר מהאייטיז. חשבתי עליו כמעין שילוב בין “הבריחה מניו יורק” ל”מצור על תחנה 13″, ואל תבינו אותי לא נכון – זה ממש עומד לזכותו, כי מדובר בסרטי פולחן שעליהם גדלתי ועדיין אוהב, וב”מלון ארטמיס” היה איזה הדהוד נוסטלגי לסרטים האלה ודומיהם.

כאמור, הסרט מתחיל בהילוך גבוה ולא משחרר – יש תחושה של איום מידי ששורה על המתרחש, דבר שמלווה בפסקול מתאים ומלחיץ והדבר בהחלט תורם להנאה. אולם דווקא במערכה השלישית, והחשובה ביותר, הסרט לא מעלה הילוך אחד למעלה ונשאר צפוי ובנאלי למדי.

חשבתי שהסרט יאמץ בחום את עובדת היותו סרט “פאלפ” וישחרר רסן לחלוטין לקראת הסיום ויהפוך להיות איזו גרסה מטורללת של “הפשיטה”, עם הכמויות המתאימות של Gore והומור שחור. ומאוד התאכזבתי לגלות שלא כך הדבר. הדמויות עצמן הן ברוב המקרים לא יותר מקריקטורה או ייצוג חד ממדי של קלישאה כלשהי וכאן אפשר בהחלט לעשות את ההבחנה בין שחקנים טובים לכאלה שפחות.

ג’ודי פוסטר האחת והיחידה מוכיחה שאין תפקיד שהיא לא מסוגלת לזרוח בו, גם אם מדובר בדמות של אחות מזדקנת ואכולת אשמה. במראה מוזנח ומבוגר במכוון, היא מרכז הכובד של הסרט שאולי לא היה עובד כלל בלעדיה. לא מפתיע, אך דייב בטיסטה מוכיח שוב שהוא שחקן טוב שמסוגל בקלילות מפתיעה לגנוב את ההצגה בכל סצנה בה הוא מופיע, בדיוק כפי שעשה ב”שומרי הגלקסיה” וגם ב”בלייד ראנר 2049″.

סטרלינג ק. בראון גם נותן תצוגת משחק ראויה וכך גם בריאן טיירי הנרי, אך לא כך שאר שחקני המשנה שמקבלים כאן זמן מסך לא מבוטל – סופיה בוטולה מוכיחה שוב שהיא תהיה איומה בכל תפקיד אליו תלוהק, צ’ארלי דיי ימשיך לגלם דושבאג מוקצן שרק מצליח לעצבן בכל דקת מסך שהוא מקבל, ולגבי זאכרי קווינטו לא הצלחתי להבין מה הוא היה אמור להיות מעבר לבדיחה לא טובה. ומה עם ג’ף גולדבלום תשאלו? טוב, הוא בעיקר ג’ף גולדבלום. אני לא הצלחתי להתרשם שהוא באמת מפחיד ומאיים כפי שהדמות שלו הייתה אמורה להיות פה.

הסרט נכתב ובוים בידי התסריטאי הבריטי דרו פירס (“איירון מן 3”, “משימה בלתי אפשרית 5”), כאשר התוצאה הסופית מבדרת בסך הכל, אך יצאתי בהרגשה שעם עוד מעט תעוזה וליטוש סופי היה יכול להתפוצץ עלי סרט פולחן דל תקציב מודרני אמיתי, אך זה לא המקרה.

ציון – 3 כוכבים