השנה היא 1998. טל מיכלס בן ה10 מבקר לראשונה בלונה-פארק תל אביב. כאשר הוא נכנס לחדר משחקי הארקייד הוא מגלה משחק בו קינג-קונג, גודזילה ואיש זאב\עכבר ענקי מנסים להרוס בניין. בן האנוש הצעיר מתלהב, מתרגש ובזיכרונו נחרט אחד המשחקים המהנים ביותר בהם יתקל במהלך חייו.

שנים מאוחר יותר, ב- 2010. מיכלס מגלה שלמשחק קראו “רמפייג'”, ושגרסה שלישית במספר עומדת לצאת לדור הקונסולות הנוכחי. הפעם, 30 מפלצות בתלת מימד “מרהיב” וצבעוני. אין צורך לומר שהילד, בגוף בחור צעיר, צהל מאושר. חמש שנים מאוחר יותר, ביוני 2015, לאחר שאתר האינטרנט “מולטיוורס” עולה לרשת, בו כותב מיכלס (בן ה26) ביקורות להנאתם של חובבי קולנוע, אנימציה וקומיקס, מתפרסמת ידיעה כי אולפני וורנר ליהקו את דווין “דה- רוק” ג’ונסון לתפקיד ראשי בסרט המבוסס על משחק הארקייד המדובר. מדובר באחת הידיעות הראשונות (והמרגשות) שפרסם מיכלס באתר. אפריל, 2018. מיכלס מוזמן להקרנה ראשונית של הסרט. מה שקרה אחר כך, ניתן לכנות בלא פחות ממדהים.

המשך הקריאה כולל ספויילרים לסרט:

בואו נפסיק עם הדיבור בגוף שלישי ונתחיל לדבר על אחד הסרטים שחיכיתי להם המון זמן, נכנסתי בתחושה שהולך להיות מאוד דבילי, ויצאתי מופתע (לטובה, מאוד לטובה). כשמדובר במשחק מחשב כמו “רמפייג'”, שהסיפור שבו, מבחינת תוכן, הוא מאוד דל ומסתכם ב “אתה מפלצת. לך תהרוס את הבניין”, קשה שלא לחשוב על כמה אדפטציה קולנועית לדבר שכזה יכולה להיות מאוד מאולצת, מוזרה ומיותרת. במשחק “רמפייג'”השחקן בוחר לגלם אחת מתוך שלוש מפלצות: ג’ורג’ הקוף, ליזי הדינוזאור או ראלף הזאב. המטרה היא להשמיד כמה שיותר מהר את העיר, לזלול כמה שיותר אוכל ובני אדם, ולהשתדל לא למות. עלילתית, מדובר בשלוש שורות טקסט. סרט דורש יותר.

למשל, “פיקסלים” של אדם סנדלר ניסה לפני כמה שנים לתקוף את ז’אנר משחקי הארקייד ונכשל בצורה מזעזעת. הבדיחה שרצה בקרב מבקרים כבר שנים, אודות אפשרות לסרט המבוסס על “טטריס” הפכה כמעט לעובדה מוחלטת- סרטי משחקי מחשב הם גרועים. סרטי ארקייד הם זוועה מצולמת ובזבוז פילם.

כששמעתי שג’ונסון חובר לפרויקט הבנתי שכנראה יהיה מדובר בהגזמה פרועה ומוזרה. כשהוכרז כי בראד פייטון יביים, הבנתי שמדובר בחלק נוסף בסדרת “הרפתקאות דה-רוק המהולל”. עכשיו, מאחר ונהניתי מאוד מ”ג’ומנג’י: שורדים את הג’ונגל” בכיכובו של ג’ונסון, האמנתי שהאיש מסוגל לבצע רצף של להיט-נפילה-נפילה- נפילה- להיט. “פרא” הגיע ישירות אחרי הלהיט “ג’ומנג’י”, כך שהחששות היו גדולות. כמעט גדולות כמו המפלצות עצמן. ואז התחיל הסרט.

דייוויס אוקוייה (ג’ונסון) איש צבא לשעבר ומומחה לקופי אדם בהווה, מגדל את ג’ורג’, גורילה לבקן גדול אך חביב בצורה מדהימה. כאשר ניסוי מדעי סודי פוגע בג’ורג’ וגורם לו לגדול למימדי ענק ול”מצבי רוח”, כמו גם לזאב הרים ותנין, דייוויס מאחד כוחות עם קייט קודוול (נעמי האריס) מדענית גנטיקה, וראסל (ג’פרי דין מורגן) סוכן ממשלתי, כדי להציל את חברו השעיר וגם את העיר שיקאגו מחורבן מוחלט. כמו משחק הארקייד, גם עלילת הסרט נשמעת די פשוטה.

אחת הבעיות של הסרט היא כשמתחילים למלא את החורים. בכל זאת, מדובר בכמעט שעתיים של סרט. יש לנו כאן את הסיפור המרכזי, בתוספת הקשר המיוחד של דייוויס וג’ורג’. מכניסים קצת סיפור רקע לדמות של קייט, כמה סצנות אקשן של המפלצות הענקיות, ועדיין נשארים עם ים של זמן אוויר. איך נמלא אותו? בהמון, בלבולי מוח מדעיים בהם המוח של הצופה פשוט אומר לעצמו “מה? טוב תעירו אותי כשנגיע לחלק המעניין”. המדע של הסרט, במקרה הטוב, יושב על גבול הגיחוך. בין עם קייט או זוג הנבלים של הסרט (מלין אקרמן וג’ק לייסי) מנסה להסביר דברים במהלך הסרט, כל מה שאני קלטתי זה רעש סטטי.

בנוסף, חלק מהתסריט גובל בטמטום מוחלט, ומרגיש כמו עבודת בית ספר של כיתה ו’. לדוגמא: איך נביא את כל שלוש המפלצות אל המעבדה הסודית (במרכז שיקאגו)? נשרוק להם! הם ירוצו דרך עיר שלמה מלאת אדם! אבל זה בסדר כי אנחנו אנשים רעים! אנחנו רוצים כסף! (כן. זה נראה ונשמע טיפשי כמו שקוראים את זה). המון החלטות סיפוריות בסרט הזה מרגישות כמו הבחירה הראשונה, המוזרה והילדותית ביותר שאפשר לחשוב עליה מבחינת נרטיב.

אבל! (והאבל הוא ענק!) זו גם נקודת החוזקה העיקרית של הסרט! “פרא” מודע לעצמו. הסרט מודע לעובדה שהוא מטופש! והולך עם זה עד הסוף! ג’ונסון לא משחק דמות, הוא משחק את עצמו! מתנהג כאילו הוא משתעשע על הסט, מוציא צחוק מכל סיטואציה אפשרית, משתמש ברפרנסים מאוד ברורים לתפקידים אחרים שלו. שאר הדמויות גם הן משתמשות ברפרנסים לסרטים אחרים במצבים מאוד מדויקים. דין-מורגן מתנהג כמעט אחד לאחד כמו הדמות המזוהה איתו ביותר לאחרונה- ניגן מ”המתים המהלכים”. ג’ו מנג’יליאנו (שמעט מבוזבז כאן) לוהק לאחרונה להיות דת’סטרוק? אז גם כאן הוא משחק קומנדו קשוח וכמעט בלתי פגיע. אפילו המפלצות תורמות פה ושם לשטותיות של הסרט.

כמובן שאין לדבר על סרט מבוסס ארקייד, בלי להתייחס להשוואה לחומר המקור. קיימת כאן מחווה מדויקת ביותר למשחק המקורי. והרי זה כל כך פשוט! משחק פשוט שלא דורש המון חשיבה כשזה מגיע לשימוש במחוות, וכמעט כל סצנת אקשן בסרט מכילה משהו (אפילו קטן כמו תנועה) מהמשחק. המפלצות מטפסות, טורפות אנשים וזורעות הרס באופן ובכוריאוגרפיה זהה כמעט למשחק הדו מימדי. קיימת אפילו שנייה בודדה, בה ג’ורג’, ממש ברקע, מכניס יד דרך חלון בניין ואוכל משהו. בלי צל של ספק, נאמן למקור לחלוטין (כולל הופעת אורח נסתרת של אחת המפלצות ממשחקי ההמשך).

דרך ארוכה עברתי עם “פרא”. גם בחיי האישיים עם המשחק, וגם בשעתיים של לפני ואחרי הצפייה בסרט. ציפיתי, חשבתי, פחדתי, טעיתי ונהנתי. אם אתם מחפשים כיף טהור, לכו לראות את “פרא”.

ציון: 5