ביקורת, "ווסטוורלד", סיכום עונה 1 – מעגל החיים

במסע לגילוי סוד החיים, כל אחד מוצא תשובה אחרת, שונה מעט משל חבריו או אויביו. אחדים יאבדו בדרך, חלקם ישתגעו והאחרים ימותו. יהיו גם מי שיגיעו עד הסוף ואז ישובו לאחור, כי יפחדו לגלות את האמת. יהיו מי שאולי יגלו אותה אך היא לא תימצא חן בעיניהם. ויהיו מי שימצאו נחלה להשתקע בה בדרך ולוותר על הגילוי, אולי דווקא מתוך ההבנה כי זו התשובה- אין מסע ואין סוד. הכל מופיע לנגד עינינו המתבוננות, לו רק נבחר להתבונן בדיוק במה שעינינו רואות.

לאורך העונה הראשונה של "ווסטוורלד" הוצג לנו הרעיון של המשחק אותו מציע הפארק- מצד אחד שעשוע שטחי למבקרים בו, מצד שני המקום בו האני האמיתי של כל אחד נחשף. לצד המבקרים, ישנו גם המשחק של המארחים, אותם אנדרואידים שתוכנתו בקפידה על מנת להחיות את העולם ולמלא אותו בסיפורים. אך כבר מתחילת העונה, אנו מבינים כי המסע של המארחים אינו שונה מהאופציה של המבקרים לגלות את עצמם. למעשה מוצג הרעיון כי מדובר במסע דומה, אולי משותף, בו פניהם של אלו משתקפים בפניהם של אלו, והאני הפנימי צץ על פני השטח.

המשך הקריאה כולל ספוילרים לעונה:

אותם אנדרואידים המוצפים בזיכרונות, יוצאים למסע זה בתקווה לפתור את מצוקות נפשם נוכח הבלבול שתוקף אותם. הבולטים ביניהם הם דלורס (אוון רייצ'ל ווד), האב-טיפוס של האנדרואידים, מייב (ת'אנדי ניוטון), שמצליחה לרגש לאורך העונה כולה, וברנרד (ג'פרי רייט) שמתגלה כאנדרואיד רק לקראת סיום העונה ועוד יותר מכך, מתגלה כמי שנוצר בצלמו של הגאון האבוד- ארנולד.

סיפוריהם של השלושה מצטלבים יחד עם דמויות נוספות המבקרות בפארק: האיש בשחור (אד האריס), המחפש אחר המבוך והסוד המסתורי; ויליאם (ג'ימי סימפסון), אשר הגיע על מנת לחוות את הפארק בו מחזיק מניות ומעל כולם ד"ר רוברט פורד (אנתוני הופקינס), מי שיצר את הפארק והיה שותפו של ארנולד ולמעשה, מי שמנהל את ההצגה כולה.

ååñèååøìã | òåðä 1 | ôø÷ 10

הגילוי המרעיש ביותר בפרק סיום העונה, על אף אינספור התיאוריות השונות הרצות ברחבי הרשת, היא העובדה כי ויליאם הוא למעשה האיש בשחור כשעוד היה צעיר וביקר לראשונה בפארק. כך הכיר את דלורס, אשר הציגה צד אנושי ותודעה משלה והתאהב בה. בעקבות המסע עם דלורס והרצון להוציאה מן הפארק אל עולמו, מגלה ויליאם את הצד האלים באישיותו ואת הרצון הברור שלו להשיג שליטה בחייו.

לאחר שדלורס נהרגת בזמן מסעם בביקורו הראשון, מנסה ויליאם להשיבה אליו בכל דרך רק בכדי לגלות שהיא איננה זוכרת אותו בגלגוליה הנוספים ורק זוכה לעוד מחזרים. ויליאם הופך לבעלים של ווסטוורלד ומבקר בפארק לאורך חייו בדמות הקאובוי השחור המחפש אחר הסוד של ארנולד המנוח המצוי במבוך, אך בסיום העונה מתגלה כי המבוך לא קיים כמצופה. אין מדובר במקום מוחשי-פיזי אליו אפשר להיכנס וממנו אפשר לצאת. המבוך הוא משל לחיים ולמסע האישי של כל אחד. אותו מסע בו התוצאה תלויה בדרך בה נבחר.

westworld-0102-04

בפרק שבע, מציג ברנרד את הרעיון כי אחרי שהם חווים חזרתיות יום יומית, האנדרואידים בעלי הזיכרון מתחילים לאלתר. המשמעות של פעולה זו היא ניסיונם להתפתח לכדי אנשים עצמאיים. כולנו נולדים לתוך תבנית מסוימת שחוזרת על עצמה עד כדי תסכול. רק אם נצליח לצאת מהתבנית שלנו, באמת לצאת ממנה, רק אז נוכל להגיע אל האמת ולגלות את עצמינו. השאלה הנשאלת באמצעות דלורס, ושאר האנדרואידים, היא האם בכלל אפשר לצאת מאותה תבנית, מאותה לולאה בה הם כלואים?

לצד התמה הרוחנית-דתית של חיפוש האמת, גילוי הסוד ומציאת העצמי, שזורה תמה פילוסופית הקשורה בעידן הטכנולוגי המקיף אותנו ומחליף את המרחב המוכר לנו במרחב זהה אך מיוצר. בתוך מרחב זה, מתקיימים גופים חדשים בדמות מכונות שונות וננו-טכנולוגיה, כשגולת הכותרת היא אותם אנדרואידים/רובוטים, דייריו הטבעיים של המרחב הטכנולוגי.

westworld-review-01

בתוך המראה הפילוסופית שמוצגת בעולמות דמויי ווסטוורלד, ובמיוחד בווסטוורלד עצמו, עולה שאלה פסיכולוגית-פילוסופית בדבר הקלות בה בני אדם הופכים לרובוטים. הפארק מציג באופן חד את הרעיון בו נותנים לאנשים משחק לשחק בו והם שוקעים לתוכו בלי לשאול שאלות. כל עניינם של המבקרים, בניגוד לסיסמא השיווקית, הוא לשחרר את יצריהם ולאבד עצמם. כנגדם, שואפים הרובוטים להיות בני אדם תוך שהם מציגים צדדים אנושיים יותר מכל המבקרים. מתקיים מתח בפער הזה, בפחד הזה, בו בני האדם הופכים לרובוטים והרובוטים הופכים לבני אדם.

ייתכן כי הדמות שמבליטה תמה זו יותר מכולם היא מייב. לאורך כל העונה, הסצנות של מייב היו הנוגות ביותר. התעוררותה במעבדות הפארק בפרק השני, החלה מסע המוביל לרגעים עוצרי נשימה. מהבולטים שבהם היא הסצנה בפרק שש, בה היא אוחזת בטאבלט של הטכנאי היפני, מתעקשת שהמילים שיוצאות לה מהפה אינן כתובות מראש והיא נמצאת בשליטה מלאה, רק כדי להבין כי במאית השנייה לפני שהיא מדברת, צירופי המילים והמשפטים שלה נוצרים בלוח הבקרה. אי אפשר לצפות בסצנה הזו ולא לחשוב על כל אותן פעמים בהן רצינו להתנהג אחרת מהמצופה מאתנו, אבל חזרנו בדיוק על אותן פעולות ומילים מהן ניסינו להימנע.

ååñèååøìã | òåðä 1 | ôø÷ 9

בהמשך העונה שואלת מייב את אחד הטכנאים, "כמה פעמים אתה מתת?". המשפט הזה הוא משמעותי לסדרה וקושר בין התמה הפילוסופית לתמה הדתית-רוחנית, שלא בטוח כי יש להפריד ביניהן כלל, מאחר שמוות ותחיה מחדש חוזרים על עצמם לאורך הסדרה. בהקשר של האנדרואידים, וכפי שבני האדם מתייחסים לזה, מדובר בעניין טכני בלבד, אבל במשמעות הרחבה מדובר על תהליך המאפיין את החיים. אנחנו 'מתים' מספר פעמים במהלך גלגול חיינו ואנחנו צריכים לעמוד על הרגליים ולהתמודד עם הזיכרונות המבליחים של העבר.

במרבית המקרים נתעורר מחדש לאותה לולאה, אותו ריטואל קבוע של עצמינו, ולא נצליח לשנות את מה שבאמת הכאיב לנו. הדבר יוביל  לחיים עצורים ועצובים ומועקה נפשית. בפעמים מעטות, אם נהיה ברי מזל ואמיצים מספיק לקחת את החיים לידיים, נצליח להתעורר למציאות חדשה. כזו הנשענת על מה שהכרנו, אבל חופשית ובעלת אפשרות הבחירה.

ååñèååøìã | òåðä 1 | ôø÷ 10זה בדיוק המסע שמייב יוצאת אליו. ככל שהיא מבינה את ההיררכיה ואת החלוקה בין הפארק בו התקיימה לבין המציאות בה בני האדם מתקיימים, היא מחליטה לקחת את גורלה בידיה ולצאת מן הפארק אל העולם "שלהם", שלנו, שם אולי תמצא אמת אחרת ולכל הפחות תזכה לסוג של עצמאות (תמימים האנדרואידים האלה, אה?).

מייב לא מצליחה להשלים את המסע. היא בוחרת לחזור לפארק מתוך זיכרון עבר בו הייתה אם והייתה לה ילדה. היא יודעת כי אותה ילדה עדיין נמצאת בפארק והיא לא מוכנה להשאירה מאחור. כך צפוי כי נראה את מייב גם בעונה הבאה, אם כי היה משמח ומרענן במיוחד לראותה בעולם שלנו.

ååñèååøìã | òåðä 1 | ôø÷ 10

מלבד מייב, מתגלה הקשר המהותי בין דלורס לברנרד/ארנולד. דלורס הייתה מי שארנולד תכנן כי תהרוג אותו וכך באמת קרה. הוא הקול שהיא שומעת לאורך כל העונה במוחה, אותו קול שמעורר את זיכרונותיה ומנחה אותה אל המבוך בו תימצא את התשובה.

על אף שהעונה הראשונה הייתה מבולגנת מידי עם קצב חזרתי ומרדים (יש מי שיאשימו את פס-הקול), חיבור רגשי רופף למרבית הדמויות והתעסקות בנושא ז'אנרי מוכר בו לא הוצג שום היבט חדשני, זכינו לכמה פרקים מרגשים ומעוררי מחשבה ובחוויית צפייה שפתרונה הפילוסופי נוגע הישר בלב הקיום האנושי.

ååñèååøìã | òåðä 1 | ôø÷ 10פתרון המבוך הוא מציאת העצמי, האני שלנו, והתעמתות איתו. בדיוק כפי שקורה לדלורס כשהיא יושבת במרתפי הכנסייה מול עצמה. באופן דומה למבוך ופתרונו, מצליח פורד להפגיש את הרובוטים ובני האדם בעלילה החדשה בסיום העונה.

בעת נאום הצגת העלילה וההכרזה על עזיבתו, מגיע שבט חדש של מארחים, בעל היכולות, בניגוד לחוקי הפארק, להרוג גם בני אדם. כעת יהפכו הרובוטים רצחניים כמו בני האדם ואילו בני האדם יהפכו רגישים ומלאי פחד כרובוטים. מדובר במפגש רחב פנים אל פנים, בו האדם נפגש עם היצירה שלו והעולם כפי שהוא עיצב אותו. אין יותר אפשרות לחמוק מן החטאים ללא פגע ולהסתתר מאחורי חיוך זחוח וצבוע, שקרים וכסף. העימות הגיע לגבול.

ååñèååøìã | òåðä 1 | ôø÷ 10

גם הרובוטים מתמודדים עם הרעיון שהם לא באמת יכולים למות. הם תמיד יחזרו והזיכרונות שלהם יוסיפו להתקיים. הם המין שעלול לשרוד את העימות הזה, אבל יוותרו בתוך אותו כלא שנוצרו בו- בתוך שבבי זיכרון ותכונות מתוכנתות.

ואולי בעצם יהיו כמו בני האדם עצמם.

ציון לעונה הראשונה של "ווסטוורלד": 4
ratings-tv-4

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s