כתבה מאת: נוי אראל

עברו מספר שבועות מאז הכנס השנתי, כאמ"י, ועדיין קשה לעכל, היה גדוש, גדול מהחיים ובעיקר מאוד כיף. כמו בכל שנה, בסוף הקיץ בחודש אוגוסט ארגון אמא"י (ארגון אנימה ומנגה בישראל) עורך את אחד הכנסים המרכזיים שלו, כאמ"י. ראשי תיבות של כנס אנימה ומנגה ישראל. אני, כתבתכם הנאמנה, שמתי פעמיי לעבר בירת ישראל בכדי לסקר אותו.

הגעתי לירושלים בערך ב-12:35 בגלל התחבורה הציבורית הנהדרת ממקום מגוריי ולצערי פספסתי את האירוע פתיחה וגם את המחזמר שראיתי אותו בהרצה שנייה. הסתובבתי בעיקר בין הדוכנים. באמת היה שם כל דוכן אפשרי – מדוכני קומיקס עד דוכני איפור וכלי בית. ניסיתי בעיקר לשרוף את הזמן עד להופעה של איימי בלאקשלגר. בדוכנים של הקומיקס שלטה ביד רמה הארלי קווין ש"יחידת המתאבדים" עשה לה (וכנראה רק לה) רק טוב.

(התמונות בכתבה לקוחות מעמוד הפייסבוק של כאמ"י – וצולמו על ידי מארן זילברשץ, נמרוד סקאל, עומר אמסלם, וטל סוטו.)

בסביבות 14:00 הדלתות להופעה של איימי בלאקשלגר נפתחו. היה תור המוני, אנשים לפעמים ישבו בצד מרוב שלא היה מקום או נדחסו לפינה. לכל איש שנכנס לאולם ניתן סטיקלייט , רעיון חמוד מאוד. את הזמרת המפורסמת (אם אתם אוהדי אנימה) חימם אביב דהן ONE OK ROCK – The Way Back בשילוב מגניב של קיי פופ ופופ רוק ומיד לאחר מכן עלתה איימי. איימי בצעה לא מעט שירים כשהבולטים שבהם: Release my soul – guilty crown, Light your heart up – kill la kill, Devil may cry ועוד שירי אנימה רבים וטובים. הקהל לחלוטין השתולל והסטיקלייטים היו שיחוק אדיר. כל הקהל קפץ, רקד, צרח ואפילו עלה על הבמה. כשאיימי התחילה לשיר שירים מקוריים שלה בסגנון רגאיי הרבה מאוד הרבה מאוד אנשים עזבו מאוכזבים.

האולם במפגש המעריצים היה כמעט ריק, זה היה די מביך. היה לה מתורגמן שתירגם את התשובות מאנגלית לעברית שהיה מיותר כי כל הנוכחים הראו הבנה ושליטה מוחלטת באנגלית. איימי סיפרה שהרבה פעמים לא אומרים לה איזה לסדרה הם מקליטים את השיר והרבה פעמים היא מגלה רק דרך יוטיוב ושאין לה אנימה אהובה , אבל היא מאוד אוהבת קוספליי. המפגש הסתיים אחרי חצי שעה בערך ומשם שוב פעם הייתי צריכה לשרוף את הזמן עד למחזמר השנתי שיש בכאמ"י. השנה המחזמר המציג היה : 2D-Academy שמספר על תלמיד חדש שעובר מבצפר למשפטים לבצפר ללחימה בכוחות הרשע ומגלה שהוא הנבחר. המחזמר היה ברובו טוב, עלילה פארודית קצת נדושה ולפעמים הרגיש קומי מאולץ אבל גם שזה היה מאולץ זה היה קורע מצחוק. הכיאוגרפיה הייתה יפהפייה. אמיר גל פילוס, בן 25 ששיחק את בלתאזר – מנהל בית הספר ללחימה.

"התחלנו (הקאסט) לפני כשנה בחזרות שהכיל בתוכו אימונים פיזיים, ווקאליים ותיאטרליים כדי להכין אותנו לרמה המקצועית שצופתה מאיתנו. את האמת, זה לא משהו שראיתי באף מחזמר לפני כן. אם מקודם צופה מאיתנו להתקבל ולהתחיל ישר חזרות, ב-2D קודם כל התחלנו מהבסיס, מבואות לשירה, ריקוד וקרבות. ציפו מאיתנו שניישר קו במהלך החזרות ולא סתם נגיע מוכנים, בעיקר כי הכול פה נעשה מאפס – השירים הולחנו ספציפית למנעד של כל אחד מהזמרים בו, הקרבות נבנו לפי היכולת הפיזית של השחקנים. גם ברמה התיאטרלית עודדו אותנו לחשוב על עצמנו כשחקנים מקצועיים לכל דבר, לשאול את עצמנו שאלות על הדמות שלנו, להבין מי היא ומה מניע אותה לאורך העלילה… שזה די מצחיק עבור מחזמר נונסנס כמו שלנו." מספר אמיר. "היה לנו מאוד קל למצוא אחד בשני את המשפחה השנייה שאליה בסופו של דבר התפתחנו."

בסוף המחזמר בנייני האומה היו ריקים לחלוטין מדוכנים, קוספליי ואנשים פרט לקהל שבא לראות את המחזמר בהצגת ערב. זה תמיד החלק שהכי מבאס אותי ,לראות כנס סגור זה אף פעם לא כיף.

מניחה שזה הסוף ,עד הכנס הבא – אייקון.