הביקורת המיוחדת של "שרלוק" מוגשת בחסות תעשיית גידולי הפרג.

זהירות, מוצר זה עלול להכיל ספוילרים (כולל לעונה השלישית) ופודינג שזיפים!

אחת הסדרות הנערצות של דורנו, שהביאה את בנדיקט קאמברבאץ' לתודעה ולמעמד של כוכב, היא גם אחת המתסכלות ביותר. קצב הפקת ושיחרור הפרקים – אמנם באורך של שעה וחצי – היה מכעיס גם את קלייד, צב המחמד של שרלוק וג'ואן במקבילה האמריקנית, "אלמנטרי". קיימות גם הטענות על שירות למעריצים על חשבון כתיבה אמיתית (טענות שאיני שותף להן) וסטיבן מופאט כיוצר הראשי, שבמקביל ל"שרלוק" סופג קיתונות של בוז על "דוקטור הו". אולי מארק גאטיס, שותפו, מאזן פה את העניינים, בנוסף לגילומו המרהיב של מייקרופט, האח הבכור למשפחת הולמס.

מרגע שהוכרז על הפקת פרק הספיישל וחשיפת התמונות מהסט, היה ברור שמצפה לנו משהו ייחודי, בסדרה מיוחדת מלכתחילה: שרלוק הולמס וד"ר ג'ון ווטסון באנגליה הויקטוריאנית, בהתאם למקורות הספרותיים של סר ארתור קונאן דויל. האם מדובר בחלום? גרסה חלופית? מסע בזמן באמצעות לחש כלשהו? סליחה, "דוקטור סטריינג"' יגיע לאקרנים רק בנובמבר.

ההחלטה הכי טובה של מופאט וגאטיס הייתה לפתוח את הפרק באותו אופן בו נפתח הפרק הראשון בסדרה: ד"ר ג'ון ווטסון, מנתח צבאי, נפגע וחווה הלם קרב במלחמת אפגניסטן (מזל שהיו שם לא מעט מלחמות, גם במאה ה-19…) בעת הליך ההשתקמות באזרחות והסיוטים המלווים אותו, ווטסון פוגש מכר ותיק שמשדך אותו לטיפוס מוזר ואקסצנטרי, יועץ לסקוטלנד יארד, שמחפש שותף לדירה. וכך נולדה הצמד הולמס את ווטסון, בדיוק כמו בהווה. לפחות הפעם לווטסון יש תירוץ לגדל ולשמור על שפמו.

אמנם הפרק מתרחש בחג המולד בשנת 1800-ומשהו, אך המקרה אותו שרלוק חוקר מתאים דווקא לחג ליל כל הקדושים, ואולי הפרק עם העלילה הכי מפחידה-לכאורה מאז "כלביהם של בני בסקרוויל" (שמבוסס, כמובן, על אחד הסיפורים הכי מפורסמים בקאנון השרלוקי; כבר הפסקתי לספור כמה עיבודים שלו ראיתי, כולל סרט מצויר.) שרלוק הולמס הויקטוריאני הוא גיבור הממלכה הבריטית, הן בשל חקירותיו על האי ומחוצה לו והן בזכות תיעוד הרפתקאותיו ע"י ווטסון ופירסומם המתמשך בעיתוני הממלכה. שרלוק הוא דמות מיתית ומוערצת יותר מכפי שמישהו מכיר אותו באמת, אולי למעט אחיו הגדול מייקרופט וג'ון.

המפקח לסטראד מביא לפני השניים מקרה חדש: אישה נבגדת בבגדי חתונתה ואיפור צעקני פתחה בירי ממרפסת ביתה על תושבים חפים מפשע ולבסוף שמה קץ לחייה. למחרת בלילה בעלה נרצח ביריית רובה מחוץ לבית בושת\אופיום אותו נהג לפקוד, ולפני מותו זיהה את רעייתו שאך מתה, באותה שמלת כלה. מכאן ואילך, על פני מספר שבועות או חודשים, מקרים דומים אירעו ברחבי אנגליה והעצימו את אגדת "הכלה המתועבת", בעוד הולמס לא מצליח למצוא פיתרון לתעלומה. עד שבקשה מאחיו מובילה לאיחוד כמה מקווי הסיפור שהוצגו בפרק.

אם נסטה לרגע מהעלילה המרכזית (שהיא למעשה רק תצוגת חיפוי למתרחש באמת, אבל נגיע לכך בהמשך), תפקידיהן של הדמויות השונות במציאות החלופית תואמות מחד את התקופה (מולי הופר מחופשת לגבר כי רק כך יכלה להיות בעמדת הפתולוג הראשי) או מנגד את המראה שלהן במקורות (מייקרופט העצלן והמלא הופך לרעבתן עצום מימדים באופן מגוחך), אך בסופו של דבר הכל נתון, בהיגיון הפנימי של "שרלוק", לדרך בה שרלוק עצמו רואה אותן בעיניו; הגיוני מאוד, לאחר התגלית במלך הפרק כי הכל מתרחש בראשו המסומם. היריבות הנצחית עם מייקרופט, שדווקא מאוד דואג לבריאותו ושפיותו של אחיו הקטן, ולדעת רבים (כולל שרלוק) הוא החכם מבין השניים – נותר גאון ששרלוק פונה אליו בשעת מצוקה, אבל משמש מקור להימור על אורך חייו בהתאם להרגלי הבליסה שלו. מולי נסתרת מעיניו של שרלוק, שמעולם לא ראה את רגשותיה כלפיו, אך דווקא ג'ון הוא זה שרואה מיהי באמת (אף שזה ג'ון שבראשו של שרלוק, כאילו הוא מסרב לראות את האמת, אך עושה זאת דרך יצירי מוחו). מצד שלישי, ג'ון לא מגלה מה מרי מסתירה ממנו, אך כך גם שרלוק, עד שהיא חושפת את היותה סוכנת ריגול בעצמה.

בסופו של דבר, העלילה התקופתית וסיפור הכלה נועדו בעיקר כדי לנתח את חידת מותו ושובו של ג'ים מוריארטי בדקות סיום העונה השלישית. שרלוק נזקק לסיפור מוות דומה, עתיק אך שמעולם לא נפתר, כדי להגיע למסקנה שמוריארטי אכן מת, אך דמותו משמשת כעת כסמל עבור ממשיכי דרכו. אולי מכיוון שדמותו לא נוצלה עד תומה, טוב שמופאט וגאטיס מצאו דרך לשמר את המורשת של הארכי-נבל, יריבו הגדול ביותר של הולמס בכל גרסה (אוקיי, אולי אחרי שרלוק עצמו ויצר ההרסנות שלו).

בעניין הכלה עצמה, הפיתרון היה מספק למדי, אך לווה בטונים צורמים של שוביניזם תקופתי. נכון, לא ניתן להאשים את הסדרה במאפייני התקופה הויקטוריאנית (אירוני, מאחר ומדובר באחד השלטונות המלוכניים הכי ארוכים בהיסטוריה, וע"י אישה) אולם הסצנה בין ווטסון לבין המשרתת שלו, משעשעת ככל שהייתה (כמו לא מעט סצנות בכיכובו, בראשן זו עם איש הקבלה במועדון דיוגנס והאיסור על דיבור בקול), הרגישה מטופשת. בסופו של דבר, לא היה מפתיע לגלות שכל הדמויות הנשיות שנקרו בדרכי הצמד, למעט מרי, חברות בכת סודית שנועדה לקדם את זכויות הנשים בממלכה ויכולתן להצביע בבחירות, תנועה שאכן פרחה באותן שנים.

בהקשר הגדול יותר של "שרלוק", הפרק שימש כגשר בין העונה השלישית לרביעית שתשודר ב… מתישהו בשנה הבאה? בכל אופן, המחווה למקורות, בעת שהסדרה עושה זאת בקביעות עם עיבודים מודרניים לסיפורים הקלאסיים, הייתה מצוינת ברובה, אף שגררה גם ביקורות שליליות (כאמור, שירות למעריצים וכד') הייתי שמח לו הפרק היה עומד בפני עצמו, אך גם כחלק מהמיתולגיה וההמשכיות של הסדרה באתי על סיפוקי, לצד המחוות, השימוש באלמנטים מוכרים (המפגש הסופי עם מוריארטי הוא אכן במפלי רייכנבאך, שם התרחש הקרב האולטימטיבי בין השניים בכתבי קונאן דויל), טרופים ספרותיים (בסופו של דבר ווטסון מודע להיותו דמות בראשו של שרלוק) – ובעיקר הדמויות המוכרות.

ציון: 4

שתי הערות אגביות:
– במהלך הפרק, כששרלוק מנסה להבין את המתרחש באמצעות שימוש ב-"Mind Palace" שלו (כשבפועל הכל כבר מתרחש בתוך "הארמון" המפורסם…) ויושב בתנוחת מדיטציה תוך כדי מעבר על גזרי עיתון המרחפים מול עיניו – זה היה רגע ויזואלי שמבחינתי חיזק את הליהוק של בנדיקט קאמברבאץ' לתפקיד דוקטור סטריינג' של מארוול, בנוסף לתמונות הרשמיות שהופצו לאחרונה.
– לפני שנים ספורות אימאג' פירסמה סדרת קומיקס קצרת-ימים בשם Moriarty. היא מתרחשת ערב מלחמת העולם הראשונה וכעשרים שנה לאחר מותו של שרלוק הולמס ברייכנבאך. פרופ' מוריארטי ממשיך לפעול כמעין בלש פרטי במחתרת, בדומה לנמסיס שלו, אך נמשך בעל כורחו למשימה חדשה מטעם הוד מלכותו, כולל כמה פרצופים מזוהים. עם ובלי קשר ל"שרלוק", הסדרה מומלצת לקריאה (היא פורסמה בשני אוגדנים ובמהדורת דלוקס).