השבוע: באטמן נאבק בחרם האירופי, נוקם לשעבר חוזר מתהומות הנשייה ושיבוט נוסף של סופרמן מגיח לעולם.
Batman: Europa #1
כתיבה: מטאו קאסאלי, בראיין אזארלו \ ציור: ג’וזפה קמונקולי, ג’ים לי \ הוצאת DC
השותפות של בראיין אזארלו ובאטמן נמצאת במוקד עניין אחר, הסיפור השלישי בסאגת The Dark Knight של פרנק מילר, שהגיליון הראשון שלה יראה אור מחר. בנסיבות הללו, ייתכן ש-Batman: Europa, מיני-סדרה שהייתה אמורה לראות אור לפני שנים, תיבלע בצלה של המפלצת המילרית.
לא ברור מה חלקו של אזארלו בכתיבה, כותב שהוא “hit or miss”, לטעמי האישי. דעתי על מטאו קאסאלי ברורה יותר – meh. לפני שנים ספורות הוא כתב את 99 Days, רומן גרפי כחלק מליין הפשע של ורטיגו. זה היה אחד הסיפורים הגרועים בסדרה, בעיקר בגלל דיאלוגים בעייתיים של קאסאלי האיטלקי. כדי לא לסטות יותר מדי מהנושא, אציין שב-Europa הוא מעט נסבל יותר (אולי כי קאסאלי מרגיש בבית ביבשת האם שלו?)
על כל פנים הבסיס לעלילה בנאלי למדי: באטמן נלחם ומביס את אחד מיריביו הקבועים (קילר קרוק, אם זה מעניין מישהו), בעודו מרגיש שבריאותו מתערערת. בעקבות פריצה למחשבים במערת העטלף, אלפרד מתעקש שמאסטר ברוס חולה והודבק בוירוס מיוחד שהוכן במיוחד עבורו (כן, לא ראינו וירוסים כאלה בחמש השנים האחרונות כמעט בכל סדרת פשע בטלוויזיה שמערבת מעט מדע מוגזם).
עם הידיעה שנותר לו זמן קצר לחיות, באטמן מובל לברלין ע”י הרמזים שהושמו לפניו. שם הוא מסתבך, כהרגלו, עם הג’וקר.
מעריצי באטמן יקבלו בדיוק את מה שהם מצפים לו: באטמן נלחם בגלריית הנבלים הקבועה, משחק קצת בבלשות כדי למלא את המכסה והנמסיס שלו – הג’וקר. אה, כן, ואמנות של ג’ים לי.
לי, באחת מתצוגות האמנות הכי טובות שלו מזה שנים[1], מצייר מעל לייאאוטים של ג’וזפה קמונקולי, וללא אינקינג. נקודת החוזק של הסיפור היא האמנות המשותפת של השניים, אבל מעבר לכך הגיליון חסר תוחלת ותועלת. שזה משהו שניתן להגיד על יותר מדי סיפורי קומיקס בציורו של לי. לי וקמונקולי, ד”א, כבר עבדו ביחד לפני שנים על The Intimates מבית וויילדסטורם (הסטודיו בבעלותו של לי, אז אימפרינט של DC), אותה יצרו לי והכותב ג’ו קייסי.
[1] לטעמי הוא מאוד ממוחזר ומשעמם, כשהחריגה היחידה לטובה הייתה בדמות ציורי הפלאשבקים ב-Hush השנוא עליי.
כאמור, המוני מעריציו ואוהדיו של האביר אפל עשויים ליהנות מהחוברת הראשונה והמיני-סדרה, אם יצליחו להתגבר על הבנאליות העלילתית. בגלל הפופולריות הפנומנלית של Hush והריצה של סקוט סניידר, אני מאמין שזה אכן יקרה. אנחה… [תומר סויקר]
ציון: 3
Black Knight #1
כתיבה: פרנק טיירי \ ציור: לוקה פיזארי \ הוצאת מארוול
במשך שנים לא התחברתי לכתיבה של פרנק טיירי. היא היתה אלימה, נוקשה, חסרת רגש ונטולת הומור. תקופה ארוכה גם לא עקבתי אחר פועלו, בעיקר כי כתב דמויות שאני לא מתחבר אליהן, שהן אלימות, נוקשות, חסרות רגש ו… נטולות הומור (כן, נכון, לדדפול יש הומור – אבל לוולברין, האלק ואיירון מן לרוב אין).
כשמארוול הודיעה שהיא נותנת לדיין וויטמן (מי?!) סדרה רצה משלו, לא מעט גבות הורמו. דמותו של האביר השחור (לא, לא הפסיכופת שהוריו נרצחו מהביקורת למעלה) היא דמות משנה ביקום מארוול, לוחם שהחל כנבל שלחם באיירון מן, ומאוחר יותר הפך לגיבור ולחבר באוונגר’ס. לא עשו עם האביר השחור הרבה בעשרות השנים האחרונות. כעת הוא מקבל סדרת סולו. המונח “ongoing” הוא חמקמק בעניין הזה, כי השאלה הגדולה היא האם מעריצי מארוול ירצו לדעת מי הוא אותו דיין, והאם קוראים חדשים יפנו את הכסף שלהם מגיבורים מוכרים כמו ספיידר-מן ואיירון מן לשחקן משנה כמעט נשכח.
ובכן, בהחלט כדאי להפנות את הארנק לכיוון הסדרה החדשה. טיירי מצליח להגיע לאיזון די מדויק בכל מה שקשור לחוברת ראשונה. הוא מספק בשני עמודים רקע והיסטוריה (מה שאנחנו צריכים לדעת כדי להבין את העלילה) של הדמות והגעתה ל-Weirdworld, שם הפך לשליט המקום (איך, זה כבר סיפור אחר). טיירי שופך פרטים על העולם בו הגיבור נמצא ועל הפרוטגוניסט עצמו, בטפטוף מאוזן כיאה לכותב בעל ניסיון (וכישרון).
אין כאן ניסיון להציג הרבה דמויות והסיפור מתמקד בוויטמן, מספר מאוד מצומצם של דמויות שמקיפות אותו (שלוש) ואיום על העולם שלו, ברמה המספיקה לקורא להבין את העלילה. האלמנטים הפנטסטיים מרשימים למרות שאינם מאוד מקוריים (להוציא טרולי האבן הענקיים שיורקים אש). בכתיבה יש איזון מעולה של סיפור רציני, בניית עולם ו… הומור. כן, כן, טיירי מצליח להכניס הומור, בעיקר במחשבותיו של דיין הנוגדות את ההלך הרציני של מה שקורה לו “במציאות”. דיין מקריין את הסיפור ותוך כדי לומדים שיש לפנינו דמות עגולה, כזו שגם תעשה מעשים נוראיים אם תחשוב שהמטרה מצדיקה אותם.
העמוד האחרון של החוברת, הקליף האנגר, עושה עבודה מצויינת שבהחלט גורמת לקורא לחכות לפרק הבא. לא בגלל שהגיבור שלנו נופל ממצוק ואנחנו חרדים לשלומו (היי, מדובר בחוברת ראשונה, לא יקרה לו כלום וכולנו יודעים זאת), לא מפני שיש איזשהו טוויסט שלא חשבנו עליו – אלא מכיוון שיש נקודת מפנה אשר משנה את הסיטואציה שראינו (וקראנו) במהלך הגיליון וגורמת לתהות “אוקיי, מה יקרה עכשיו?” וזו השאלה איתה סיימתי את הקריאה, וזו השאלה שתבטיח את חזרתי לגיליון הבא. [אלון רוזנבלום]
ציון: 4
Huck #1
כתיבה: מארק מילר \ ציור: רפאל אלבוקרקי \ הוצאת אימאג’
מזה שנים שאני מנסה להימנע מקומיקס של מארק מילר. לכל היותר אני מוכן לצפות בסרטים המבוססים על היצירות (ואני משתמש במונח בחופשיות רבה מדי) שלו, כגון “מבוקש” הזוועתי (את הקומיקס האבסורדי ומטונף דווקא אהבתי), “קיק-אס” האידיוטי חביב הקהל (לא סבלתי, אבל אם כבר – מעדיף את Super של ג’יימס גאן) ו”קינגסמן” המופלא.
אהבתי את Ultimates (את הסדרה הראשונה; השנייה איבדה גובה בשליש האחרון) וגם את Old Man Logan, כאקשן מבדר, אם לא מחפשים משהו עמוק יותר, ובכלל, את הריצה של מילר על וולברין, וכאמור, גם Wanted. אף על פי כן, איפשהו באמצע העשור הקודם הוא איבד אותי.
אחת מהסדרות המרובות שמילר משיק בכל הזדמנות היא Huck, הגרסה שלו לסופרמן, כי כנראה DC לעולם לא תפתח בפניו את הדלת. יש להם סיבה טובה. לדברי מילר, הוא חשב על Huck בעקבות צפייה ב”איש הפלדה”, לא ברור אם מתוך אכזבה או התרשמות לטובה. שיהיה.
האק הוא עובד בתחנת דלק מקומית בעיירה נידחת כלשהי. כשהיה תינוק הוא הושאר על מפתן בית היתומים המקומי בבקשה שידאגו לו ויאהבו אותו. האק חונך על ערכי הנזירות שגידלו אותו, וכשהתבגר החליט לבצע מעשה טוב אחד בכל יום למען שכניו, שמצדם שומרים בסוד על גיבור העל הפרטי שלהם.
תושבת חדשה בעיר זוכה גם היא לטיפול אישי מהבחור המוזר והשתקן, שבתחילה נראה לה כמי שסובל מפיגור. אחרי ששכנתה מספרת לה על האק ומה הוא מסמל עבור העיר, היא מתחילה להאמין, אך זו גם תחילתה של נקודת המפנה. כלומר, בנוסף לאירועי אקטואליה בינלאומיים שמושכים את תשומת לבו של האק לעשות משהו מחוץ למעגל השכונתי הקטנטן שלו.
נכון לעכשיו הפרמיס מסתכם ב”מארק מילר כותב חיקוי של סופרמן”, בלי השטויות המילריות הקבועות. זה נראה, לפחות בגיליון הבכורה, כסיפור מאוד פשוט על גיבור על פשוט (אבל מאוד מיוחד), בלי יותר מדי יומרות. וזה עקב האכילס של הסיפור – לא מסתמן שמילר עומד לחדש, לפחות על פניו.
האמנות של אלבוקרקי נהדרת כתמיד, והוא מחזיק את העלילה הפשטנית על כתפיו. לפעמים זה כל מה שצריך בשביל אמנות ויזואלית, אבל קומיקס זקוק גם לכתיבה וסיפור טובים. מאוחר להחליף את הסדרה בספר ציורים של אלבוקרקי? [תומר סויקר]
ציון: 3.5
