Back to the Future #1

כתיבה: בוב גייל, ג’ון בארבר, אריק ברנהאם \ ציור: ברנט סקונובר, דן סקונינג \ הוצאת IDW

נתחיל מהחיובי: הדבר הכי טוב בגיליון הראשון של סדרת הקומיקס המבוססת על טרילוגיית “בחזרה לעתיד” הוא ציור העטיפה. סביר להניח שתמונת השער הזו גרמה ללא מעט אוהדים להזמין את החוברת או לקנות אותה בחנויות הקומיקס, ובצדק. הציור הוא מחווה יפה (ואף מרגשת) לטרילוגיית הסרטים שחגגה החודש בתרועת קול רמה את הגעתם של דוק ומרטי לעתיד\הווה שלנו.

כשדיווחנו לראשונה על הקומיקס במסגרת קומיקון סן-דייגו ביולי, ההתרגשות הייתה גדולה. אולם, החוברת עצמה, שמחולקת לשני סיפורים, היא התרסה מביכה בפני המעריצים. הסיפורים, על כתיבתם פיקח בוב גייל, תסריטאי הסרטים לצד רוברט זמקיס, אמורים לשפוך אור ולתת רקע נוסף (והרפתקאות חדשות) על הדמויות האהובות של ד”ר אמט בראון ומרטי מקפליי ולהיכנס לקאנון הרשמי של הסדרה. זאת אומרת, שהסיפורים בקומיקס הם ההיסטוריה הרשמית של הדמויות, דבר שהופך את הגיליון למאכזב ביותר.

לא בגלל שהסיפורים גרועים (הם כן), לא מפני שהם חסרי דמיון (הם כן) וגם לא מכיוון שהם שטותיים, ילדותיים ומשעממים (כן, כן, ו…כן) – אלא בגלל שהם סתמיים ברמה מעצבנת. נראה כי גייל קיבל סכום כסף גדול, הלך הביתה, עשה רשימת “עשרים הדברים שצריכים להיות בסיפור של בחזרה לעתיד” והחל לשבץ אותם. אם החוברת מתחילה בדוק בראון אומר “Great Scott”, ברור שמישהו ממש מנסה להתחנף למעריצים. וכן, יש שם הרבה סממנים מ”בחזרה לעתיד”: הז’קט, הביטויים, איינשטיין, גיטרה חשמלית, נידלס קורא למרטי “Chicken” וכו’; אבל חסרים, באופן מאוד בולט, הרגש, המקוריות ובעיקר – הכיף.

הסיפור הראשון, 14 עמודים אורכו, נקרא “כשמרטי פגש את אמט” והוא מספר לנו בדיוק את זה. העלילה מתחילה ב-1885 כשדוק מספר לילדיו איך הוא פגש בעתיד\עבר את מרטי. משם, דרך סקירה מהירה של ההיסטוריה העתידית של משפחת בראון, עוברים ל-1982. בשלב הזה, הסיפור עוזב את דוק בראון ועובר למרטי, שהוא ילד מעצבן, חנון וסתמי, שזוכה להתעללות ביריונית מצד נידלס וחבורתו. נידלס צריך ממרטי חלק למגבר שלו, חלק שחסר בעיירה כי דוק בראון קנה את כולם.

מרטי מתגנב לביתו של הדוק והם נפגשים… כן, זה כל כך פשוט; כן, זה כל כך סתמי. אני אפילו לא מבין למה בסוף נכתב “To be Continued” כי בינינו, למי אכפת?! באחד הפאנלים האחרונים, שמחזיר אותנו ל-1885, דוק בראון מחזיק בידיו את בנו הרדום בן ה-3 וקלרה רעייתו אומרת: “מה אתה רוצה ממנו? מי יכול להישאר ער בסיפור כזה?” ואני יושב ב-2015 מול החוברת, מהנהן, ועונה לעצמי: “אף אחד.”

הסיפור השני, בן 6 עמודים, מצניח אותנו לשנת 1943, למכון לטכנולוגיה של קליפורניה, עם אמט בראון הצעיר, או יותר נכון – גרסה שלו שמזכירה יותר את שלדון מ”המפץ הגדול”. בראון, כנראה בשנות העשרים המוקדמות לחייו, לא מבין מדוע לא צורף לפרויקט המסתורי שאמור לעזור במאמצי המלחמה (מלחמת העולם השנייה, כן?) אני חושב שכל מי שקצת מבין, יודע ש-1943 + פרויקט צבאי מסתורי + מלה”ע ה-2 משאירים מעט מקום למסתורין. לפחות זה מסתיים מהר.

גייל ועמיתיו מפספסים כל הזדמנות שיש להם להאיר יותר ולתת עומק לדמויותיהם של דוק ומרטי. הם מתעסקים בטפל ולא בונים עולם כפי שגייל וזמקיס הצליחו לעשות בסרטים. חבל, כל כך חבל, ולא ראוי. [אלון רוזנבלום]

ציון: 1.5 (חצי נקודה בשביל הנוסטלגיה)

Karnak #1

כתיבה: וורן אליס \ ציור: ג’רארדו זפינו \ הוצאת מארוול

עם קידום האיניומנס ע”י מארוול בקומיקס ובמדיומים אחרים כגזע אנשי-על בולט, לעתים על חשבון האקס-מן[1], מתבקש שהמותג יתפרש על פני מספר כותרים. לצד סדרה קבוצתית (Uncanny Inhumans) שראתה גם היא אור בשבוע שעבר, אחד מבני משפחת המלוכה של אטילן מקבל כותר אישי.

[1] זה אף הנושא המרכזי של אחד מכותרי האקס-מן החדשים.

קארנאק הוא בן-דודו של בלאק בולט, מלך האיניומנס. כמעט תמיד הוא היה פוץ, אך לא נבל, ובניגוד למרבית האיניומנס מעולם לא נחשף לטריג’ן. לפיכך, אין לו יכולות על-טבעיות, אולם הוא לוחם מיומן ומוכשר, ומסוגל למצוא את נקודת החולשה בכל יצור וחפץ.

לאחרונה קארנאק התרחק עוד יותר מהאיניומנס, כששב מהמתים והתמקם במקדש[2] מרוחק עם תלמידים שבאים להתחנך תחתיו. אחרי התפשטות הטריג’ן בעולם והופעתם של איניומנס חדשים, שילד נזקקים לעזרתו של קארנאק במשימה ייחודית, ופיל קולסון מגייס אותו הישר ממבצר הבדידות שלו.

[2] קארנאק, ד”א, נקרא על שם הכרנך, מתחם דתי מציר עתיק, כיום אתר מורשת תיירותי בלוקסור.

הבעיה: נער חולני נחשף לטריג’ן, אולם לא זכה בכוחות מיוחדים. האלרגיות וכל מחלותיו נעלמו כלא היו, אבל… זהו. כעת הנער נעדר והוריו המודאגים נמצאים בחסות שילד, שקיבלה מסר כי הצעיר נחטף ע”י International Data Integration and Control (או IDIC, בקיצור), תת-ארגון של AIM שהופעל מחדש. מאחר ומעמדם המשפטי של האיניומנס עדיין לא נקבע ע”י ממשלת ארה”ב, שילד לא יכולה להתערב. הפתרון: לשכור את שירותיו של המגיסטר קארנאק, כפי שהוא דורש שיפנו אליו. ושלא תעזו לחייך בפניו.

אמרתי מוקדם יותר שקארנאק תמיד היה פוץ, וגם פה הגישה שלו מתנשאת וקנטרנית כלפי אחרים, בעיקר מפני שהם בני אדם נחותים. קארנאק יודע שהוא שגיב יותר מאחרים, והוא מחצין זאת. אבל ברגע האמת, כשצריך לפעול, הוא מבצע באופן מושלם ומוכיח כי שכרו משתלם. אם תרצו, ד”ר גרגורי האוס בשירות שילד.

וורן אליס הוא אחד מכותבי הקומיקס המתוחכמים של דורנו. לא כל מה שהוא כותב מתורגם ליצירה טובה (ד”ש ל-Astonishing X-Men) ויש לו נטייה להכות ולברוח בעוד הברזל לוהט כשהוא כותב קומיקס גיבורי על\מיינסטרים. בשנה שעברה אליס השיק את Moon Knight עם הצייר דקלאן שאלבי עבור מארוול, אך מה ששווק כסדרה רצה מהשניים הפך לקשת סיפור אחת לאחריה השניים פרשו (רק כדי ליצור ביחד את הסדרה העצמאית Injection, שלא הצלחתי להתמודד איתה), והסדרה המשיכה עם יוצרים אחרים, אך פחות מעניינים. אם כך, גם הפעם קיים החשש שאליס פותח את Karnak רק כדי להתחמק בקרוב ולהותיר אותה בידיו של מישהו אחר.

אם שמים את החששות בצד, אליס כותב פה באופן נהיר יחסית (יש לו לעתים נטייה להעמיס על הקוראים בקשקשת מדעית ופילוסופית). קארנאק שלו משעשע כשם שהוא מאיים ומרשים, וגם דמויות המשנה מספקות תמיכה לא רעה. קולסון, כאמור, הוא הבולט ביניהן, וניתן למצוא גם את ג’מה סימונס, שלא עושה הרבה למעט אינטרקציה חביבה בתחילת הסיפור עם קולסון וקארנאק.

את ג’רארדו זפיני אני לא מכיר ומבדיקת הרזומה שלו, נראה שלפחות בקומיקס אמריקני הוא חדש למדי (בשנה האחרונה צייר את Winterwold של צ’אק דיקסון עבור IDW, והשתתף במהדורת אמנים בהשראת “מקס הזועם: כביש הזעם” של DC\ורטיגו). האמנות שלו מעט מעורפלת ומחוספסת, ולעתים הציורים לא ברורים מספיק. דקלאן שאלבי לא היה פנוי?

למרות הבעיות האמנותיות, סיפור הפתיחה כתוב היטב ומבטיח ש-Karnak תהיה אחת הסדרות המרתקות ביותר בליין החדש של מארוול. בהנחה שאליס יישאר ליותר משישה גיליונות, כמובן. [תומר סויקר]

ציון: 4 (קארנאק עדיין מענה את הנקודה החמישית)