ביקורת קומיקס: Amazing Spider-Man #1/I Hate Fairyland #1

Amazing Spider-Man #1

כתיבה: דן סלוט \ ציור: ג'וזפה קמונקולי \ הוצאת מארוול

Amazing Spider-Man 2015 001 cover

את השינוי הגדול בדמותו של פיטר פארקר ובהתייחסות של חברת מארוול לספיידר-מן ניתן לראות על כריכת החוברת הראשונה. אחרי Secret Wars פיטר פארקר חוזר בסדרה רצה "חדשה", The Amazing Spider-Man, שם הכותר הותיק שהיה שם מאז 1963. גם סדרה זו, כמו הקודמת שהחלה ב-2014, היא תחת עינו הפקוחה וידו הרושמת של דן סלוט.

דוד בן מת בשביל זה...?
דוד בן מת בשביל זה…?

הפעם פיטר/ספיידי הוא The World's Greatest Super Hero. מה שמראה על שחצנות יתר (ואל תנסו לטעון כי מדובר במחווה לארבעת המופלאים, שחוברות הקומיקס שלהם בעבר נשאו את הסלוגן The World's Greatest Comic Magazine; מה שעבד ב-1965 לא עובד היום.) זה לא רק זה: גם בחוברת עצמה ספיידר-מן הוא יצור מתנשא ושחצן, שמחלק הוראות על ימין ועל שמאל ואין לו שום בעיה עם העלבת האנשים שעוזרים לו. נכון, פה ושם זה משעשע, אבל בעיקר לא.

פיטר פארקר, לעומתו, הוא אדם רגיש יותר שעדיין מבין את האחריות הגדולה שיש על כתפיו. רק שפיטר הוא כבר לא בחור צעיר חסר-כל מקווינס, אלא מולטי-מיליונר עם מעבדות המפוזרות ברחבי העולם, מאות עובדים ולא מעט חלומות. פיטר חולם על עולם טוב יותר ואפילו מקים את "קרן הדוד בן" בכדי לעזור לאלו שמזלם לא שפר עליהם. ועדיין, כמו שמציינים בגיליון לא אחת, פיטר פארקר הוא "טוני סטארק לעניים". זאת אומרת, מנסים להגיד לנו שבתוך תוכו הוא עדיין אותו נער עני מקווינס… לא עובד.

Made in China
Made in China

דן סלוט, שבקרוב יציין שמונה שנים של כתיבת ספיידר-מן, אינו מתחשב בקוראים חדשים ולא נותן רקע לסיפור או לדמויות שמופיעות בו. לעומת זאת, סלוט בוחר לפתוח את החוברת בסצנת אקשן ארוכה (חצי מהחוברת, בערך) אך לא מאוד מרגשת שבמהלכה הוא מנסה לספק לנו מידע חשוב בין אגרוף לפיצוץ.

סצנת האקשן מציגה בפנינו את ספיידר-מן המחודש והצעצועים שלו, בייחוד הספיידר-מוביל שכנראה הומצאה (או יותר נכון, הוחזרה מגריטה) לשם המרצ'נדייז. תלבושתו החדשה של ספיידי אינה מחזיקה רק סוג אחד של מחסניות קורים, אלא לפחות שמונה – כל מחסנית בעלת שימוש אחר. מספר 6 למשל, היא קורי ברזל מחשמלים; מחסנית 8, לעומת זאת, מכילה קצף קורי.

How the Lion King Should Have Ended
How the Lion King Should Have Ended

בסצנת האקשן ניתן להבין שספיידר-מן עובד עם סוכנת שילד בובי מורס\מוקינגבירד וביחד הם מנסים למנוע מארגון בשם זודיאק – שהצליח לגנוב מידע סודי מהמעבדה שמנהל פיטר בסין – להימלט. כל החצי הראשון של הגיליון מתרחש בסין ומעלה את השאלה האם הבחירה במדינה הזו היא סיפורית או כלכלית, בהתחשב בעובדה שכיום השוק הסיני הוא אחד השווקים הגדולים של מוצרי צריכה תרבותיים אמריקאים. במקביל לעבודה שלו עם שילד, פארקר מפעיל את הובי בראון (הפראולר לשעבר) כמעין פיתיון ספיידר-מן. כלומר, הובי מסתובב ברחובות סן-פרנסיסקו בתלבושת ספיידר-מן בעוד פיטר נמצא בסין. כך אף אחד לעולם לא יוכל לקשר בין פיטר לספיידי, וזהותו הסודית תישמר.

אחרי סין חוזרים לקליפורניה לאחת מסצנות החתונה הכי פחות מרגשות שנראו בקומיקס. אמנם, יפה ונאה מצד מארוול שהסכימה להציג חתונה גאה בגיליון הראשון של הכותר המוביל שלה, אולם הסצנה סתמית לחלוטין, וחבל. כמובן שיש עוד קצת אקשן ועמוד אחרון שאמור לגרום לקורא להישאר במתח למשך חודש ימים – אך כושל במשימתו.

♪!Putting my friends in danger - like a boss♫
♪!Putting my friends in danger – like a boss♫

סלוט, במהלך החוברת הראשונה, מציג לא מעט דמויות שמי שלא עקב אחר עלילותיו של פארקר בשנים האחרונות אינו מכיר; הרבה דמויות שמתחת לפני השטח יש סביבן לא מעט דרמה. הוא גם מקפיץ את המיקום מסין לסן-פרנסיסקו, ומשם ללונדון. העומס, ובעיקר העובדה ש-17 עמודים "בוזבזו" על סצנת אקשן בינונית, יוצר בלבול וחוסר הזדהות בקרב הקורא.

לחיוב, סלוט עושה מחוות לסיפורים הקלאסיים של ספיידר-מן מימים ימימה ומזכיר את שמה של ליז אלן, אהבתו הראשונה של פיטר, ואפילו משתמש בנבל The Living Brain שהופיע לראשונה ב-Amazing Spider-Man #8 ב-1964, כעת רובוט בסניף הלונדוני של "תעשיות פארקר". [אלון רוזנבלום]

ציון: 3
ratings-3

I Hate Fairyland #1

כתיבה וציור: סקוטי יאנג \ הוצאת אימאג'

i_hate_fairyland_001_cover

סקוטי יאנג הוא אחד היוצרים הכי מוערכים בתעשייה עם סגנונו הקרטוני והמטורף. הוא מסוגל לגוון, אמנם, כפי שניתן לראות בסדרת עטיפות שיצר עבור מארוול (בין השאר) לפני מספר שנים. יחד עם זאת, סגנון הציור הקבוע והמפורסם שלו הוא נקודת המשיכה העיקרית סביב יאנג.

The Wicked Witch of the East likes this
The Wicked Witch of the East likes this

לעתים הוא אף חוטא בכתיבה, כשם שעשה בשנה שעברה עם סדרת הסולו של רוקט רקון (שוב מארוול), אותה ימשיך בקרוב בסדרת חדשה בה רוקי יצוות לחברו הטוב ביותר, גרוט. כעת יאנג נכנס למערך היוצרים העצמאיים של אימאג' עם סדרה פרי ידיו המוכשרות, I Hate Fairyland.

העטיפה מסבירה את הבסיס לסדרה, אבל ליתר ביטחון: גרטרוד היא ילדה קטנה וחובבת אגדות וסיפורי פנטזיה. המשאלה שלה להגיע לעולם קסום מתגשמת כבר בעמוד הראשון, כשהיא מתרסקת – פשוט כמשמעו – בממלכה אגדית. גרטרוד ממהרת לבקש לשוב הביתה ונשלחת למסע בן כמה ימים בליווי צרצר ומפה מכושפת. פלאש-פורוורד 27 שנים, וגרטרוד עדיין תקועה בעולם הפנטזיה ובגוף של ילדה שלעולם לא התבגרה, רק עם חוש סרקזם מועצם, פה מטונף ותאוות דם.

Oh my stars and bloody guts
Oh my stars and bloody guts

גרטרוד והסיידקיק שלה, לאריגון ("לארי", בפי כל) מזמן איבדו את עצמם במסע הבלתי נגמר, מתוסכלים ומיואשים מהמפתח שנשלחו לחפש והיה אמור להשיב את הילדה הביתה לפני שנים רבות. אם המשימה אבודה, אז לפחות ליהנות מהדרך, לא? גרטרוד טובחת בכל מי ומה שנקרה בדרכה ומעצבן אותה, החל מהקריין הטיפוסי וכלה בכוח משטרה פטרייתי, מהזן שמוביל להזיות.

הפארודיה של יאנג על "עליסה בארץ הפלאות"\"הקוסם מארץ עוץ" מצטרפת לפארודיות וטייקים קודמים, חלקם מוצלחים יותר וחלקם פחות, ואני מוכן להמר שבסופו של דבר הסיפור שלו יעמוד במקום גבוה ברשימה. יאנג עצמו עיבד (לצד אריק שאנוור) בהצלחה את "הקוסם מארץ עוץ" והמשכיו עבור מארוול.

הבופה בלאס פונגוס פשוט מטורף
הבופה בלאס פונגוס פשוט מטורף

בין הגרסאות החלופיות ראויה לציון סדרת הקומיקס Abadazad, טייק אפל אך עדיין מלא שארם, של ג'יי. אם. דמאטיס ומייק פלוג, שלמרבה הצער נעלמה לאחר שלושה גיליונות בלבד עם פשיטת הרגל של ההוצאה לאור קרוסג'ן.

ב-I Hate Fairyland הדמויות הבולטות הן כמובן גרטרוד ולארי, אולם יאנג מקיף אותם בדמויות משנה נוספות, לא פחות מטורללות מהדמות הראשית ומוסיפות לאווירה הצבעונית-אך-קריפית של פיירילאנד. בראשן ניתן למצוא את המלכה קלאודיה, מי ששולחת את גרטרוד למסע הארור ושלושה עשורים מאוחר יותר מוצאת בה אויבת; סלאג לורד, הזחל מ"עליסה" כמאפיונר\בעל קזינו\חובב בלינג רצחני; הצייד מהאגדות אחרי צפייה מרתונית בסרטי "קונאן הברברי" ו"המסור" לסירוגין.

בלה בלה בלה בלה ובלה
בלה בלה בלה בלה ובלה

עם בדיחות מצחיקות שיספקו לא רק את מי שמכיר את הסיפורים המקוריים (איך אפשר שלא, עם כל הגרסאות שנמצאות אי-שם?), סיפור אלים וגרוטסקי על כל צבעוניותו וציורים נפלאים של סקוטי יאנג – מדובר בפתיחה נהדרת לסדרה שמומלץ לשים עליה עין. [תומר סויקר]

ציון: 4
ratings-4

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s