ביקורת "דוקטור הו" עונה 9 פרק 3: מתחת לאגם

הביקורת השבועית של "דוקטור הו" מוגשת בחסות ג'ון פרטווי.

זהירות, ספוילרים! חוסר תשומת לב עלול להפוך אתכם לרוחות ממלמלות!

"תנו לי לצאת מהסדרה הזו!"
"תנו לי לצאת מהסדרה הזו!"

נתחיל בשמועה שהחלה להתרוצץ על גבי גלי האתר לאחרונה (לא ניתן לשמוע בתוך כלוב פאראדיי) הטוענת שלאחר האישור על עזיבתה של ג'נה קולמן במהלך עונה הנוכחית, גם הדוקטור בכבודו ובעצמו מעוניין לפרוש מהסדרה לאחר שתי עונות בלבד. לא ברורה הסיבה בגללה הוא בוחר לעזוב. אני מניח שאלה הגעגועים למברג הקולי או ההבנה שהסדרה כבר לא אותה סדרה אותה אהב כילד. מה שמעניין הוא אחד השמות שעולים בהקשר להחליפו, לא אחר מרוב סטארק בעצמו – ריצ'ארד מאדן. שוב עולה גם השמועה שייתכן והדוקטור יהפוך לאישה לאחר תקדים מיסי. כרגע הכל עדיין בגדר שמועות אבל אני לא ממהר לשלול אותן.

אחד התמריצים לשמועה הוא הרייטינג של הסדרה, שממשיך לצלול וייתכן שיהיה שינוי לקראת העונה הבאה, שתורכב מכמה ספיישלים א-לה-"שרלוק", מה שיעזור להפקה להתמקד בסיפור מלא וממוקד יותר. אולי בכלל יהיה ריבוט מלא לסדרה (שמעתי שזה פופולרי בימים אלה)?

"מצאתי את הנשק הסודי להבסת מופאט"
"מצאתי את הנשק הסודי להבסת מופאט"

הא, והמשקפיים עדיין איתנו. אחד הצעדים היותר… אידיוטיים לטעמי ולטעמם של רבים אחרים. חתמו על העצומה על מנת להחליפם בחזרה במברג הקולי!

ובעניין הפרק עצמו: מסתבר שהטענות היו נכונות והעונה באמת הולכים חזק על הקטע של פרקים בני שני חלקים. לאחר פרק סיום חלש ביותר לסיפור החזרה של הדאלקים, אנו מקבלים פרק שהוא מעין חזרה למקורות ובו מוצגות לנו מפלצות חדשות, או יותר נכון – רוחות רפאים ממלמלות מהחלל החיצון. טוב, למעשה רק אחת מהן היא מהחלל; האחרות הן "אנושיות" למדי. הרוחות החלו להופיע כאשר צוות כורי נפט הפועל מתחת לעמק מוצף בסקוטלנד מגלה חללית.

"!OMFG! IT'S THE MOFFAT MONSTER"
"!OMFG! IT'S THE MOFFAT MONSTER"

עכשיו, על פניו מדובר ברקע שיכול בהחלט לעבוד ולרתק כאשר הוא עובד על אספקט ההפחדה. איך אפשר לפספס עם התחלה כזו? אז כך: הכל מתחיל דווקא בסדר. אמנם אקספוזיציה ארוכה מידי, אבל ניחא. הבעיה היא שקפאלדי, בתור הדוקטור, לא ממש מצליח להעביר רגשות כלשהם בצורה משכנעת. אני לא בטוח שהבעיה היא אך ורק בו אלא יותר בתסריט כאוטי לחלוטין. הדוקטור לא מאמין בתחילה שמדובר ברוחות רפאים כי "זה לא אפשרי", אך לפתע משנה את דעתו ומשתולל כמו ילד קטן בחנות ממתקים, כשהוא מתחיל לחשוב כי באמת מדובר ברוחות רפאים רק בגלל שעשה את החישוב: מתים + שקופים = רוחות רפאים.

כמובן שהוא לא שם לב לחוסר ההתלהבות של הצוות (כי חברים שלהם מתו… ענייני זוטא) וקלרה צריכה לעזור לו עם כרטיסיות להבעת רגשות. מה שהוביל למשפט החזק של הפרק: "אני משתתף בצערכם על מותו של חברכם\קרוב משפחה\חיית מחמד." בו-זמנית הרגע הזה מבליט גם את החולשה הגדולה של שתי העונות האחרונות: הצגתו של הדוקטור כזעפן, חסר רגישות וחסר יכולת להביע טיפה של חמלה. כל זה עומד בדיסוננס נוראי לדוקטורים הקודמים מאז חידוש הסדרה, ודומה יותר לדוקטורים הפחות טובים בהיסטוריה של הפרנצ'ייז. אמנם השמאלץ הנאיבי של סמית' היה בלתי נסבל בעיניי, אולם זו קפיצה מאוד רצינית לעבר השני, ואני חושב שאחרי עונה וקצת כבר הגיע הזמן להראות פיתוח כלשהו של הדמות. ולא, הדאגה הרגעית והלא מובנת לקלרה לא נחשבת.

"אמרתי לך שעבודה עם מופאט תהרוג אותנו"
"אמרתי לך שעבודה עם מופאט תהרוג אותנו"

מה שמוביל אותי למשהו נוסף שלא עובד בסדרה והגיע הזמן להצביע עליו ולצעוק: הכימיה בין הדמויות פשוט לא עובדת! אפילו הייתי מעז ואומר שהיא לא קיימת. כאשר הדוקטור וקלרה מסתכלים אחד על השנייה זה נראה כמעט כאילו הם לא סובלים זה את זו.

בחזרה אל הפרק: המפקדת הצוללנית/כורה החרשת מצליחה לזהות את המלמולים של הרוחות ולקרוא את השפתיים שלהן. הן ממלמלות ג'יבריש שמשמעו "החשיכה, החרב, הנשכח/נעזב, המקדש". לכל אחד ואחת מאתנו זה יישמע כמו שיר מטאל ממש נחמד, אבל איכשהו הדוקטור מצליח להבין מזה שמדובר בקואורדינטות למשהו. הא?! הוא מבין ש: "החשיכה" = חלל (סבבה, נזרום); "החרב" = הו, אני יודע, אני יודע! זו החרב של קבוצת הכוכבים אוריון, אבל אם מסתכלים עליה בזווית מסוימת ניתן לראות בקצה שלה את כדור הארץ! (אני… אני… אני לא יודע. זה הכי טוב שיכולתם? אבל נניח); "הנשכח" = הדוקטור מחליט שהכוונה היא לכפר הסקוטי ששקוע מתחת למים. (באמת? קצת… הגזמתם); "המקדש" = טוב, כבר נשלים את הנקודות ונבין שמדובר בכנסייה בכפר.

"נראה שעתיד הקריירה שלי נמצא בסכנה"
"נראה שעתיד הקריירה שלי נמצא בסכנה"

ואז הדוקטור מנחש שהמילים הללו, שכבר כתובות על דופן החללית, נצרבות במוחו של הרואה ונתקעות כמו רמיקס גרוע למקרנה (יופי, עכשיו אני מדמיין רוחות רפאים רוקדות בשורות…) הדוקטור כ"כ נהנה מהגילויים שלו שהוא מכריז: My God, every time I think it can’t get more extraordinary, it surprises me. It’s impossible. It’s evil. It’s astonishing. I want to kiss it to death. כן… בדיוק מה שאני חושב על סטיבן מופאט. זו בעצם המחשבה שלי על כל הסדרה לאחרונה. אני בטוח שמתעללים בנו בכוונה.

עם כך, הפרק התחיל די טוב, יחסית, אבל הסתיים בצורה מאוד גרועה. התקווה הגדולה שלי היא החלק השני בשבוע הבא. דווקא יש נטייה לפרקים המפחידים יותר להצליח כאשר הם באים בשני חלקים. ניתן לקחת כדוגמא את הצמד המצמרר שחקוק בכל Whovian – "הילד הריק"/"ריקוד הדוקטור" של הדוקטור התשיעי; הדוקטור העשירי נלחם בעולם של מטה ב"כוכב הבלתי-אפשרי"/"בור השטן", כמו גם בצמד "שקט בספרייה"/"יער המתים" (ריבר!!!); הדוקטור ה-11 שכח את השכחה ב"אסטרונאוט הבלתי-אפשרי"/"יומו של הטנטקלירח".

CQCA8MCUcAAZUCO (1)

אחד יכול גם לקוות שאם אכן יוחלפו הדוקטור וקלרה, גם מופאט יהיה בדרך ויביאו מישהו שבאמת יידע להוציא מהשחקנים שלו מנעד רגשי רחב ותר משל פלקט אותיות ה-א'-ב' התלוי על הקיר בכיתה א'. זה, ולכתוב דמויות פחות חד-ממדיות. הרי אם ניקח את טנאנט בתפקיד הדוקטור ה-10 לרגע, הוא הציג הרבה צדדים לדמות שלו; החל ברבדים של חמלה, הבנה, חרטה וכלה בזעם ונקמה. גם ברגעים היותר שטותיים של הדמות, היה נראה שמסתתר מאחוריהם הרבה עצב. לצערי, לא רואים זאת כיום וזה משהו שהיה יכול לחפות על הסיפורים הבנאליים במקרה הטוב.

ציון: 3
ratings-tv-3

השאר תגובה