אתם יודעים מה אומרים: ילדים וגופות של גיבורי על גונבים את ההצגה.
Plutona #1
כתיבה: ג’ף למייר \ ציור: אמי לנוקס \ הוצאת אימאג’
הגיליון הראשון בסדרה החדשה של ג’ף למייר ואני לנוקס מתחיל עם ארבעה פאנלים בודדים המראים את גופתה העזובה של גיבורת על כלשהי במעמקי יער. וכך עם ארבע תמונות בלבד, למייר ולנוקס בונים את היסודות לאווירה הסגרירית והמיוחדת של הסדרה ותופסים את תשומת לבם של הקוראים להמשך החוברת.
לאחר ההתחלה עוכרת השלווה של החוברת אנחנו מטיילים בין דמות ראשית אחת לשנייה כמעין סבב היכרות. בתוך כך מציג למייר גם את האישיות השונה של כל אחד מהילדים המככבים בסדרה, וגם מספר לנו דרכם במקצת על העולם בו הם חיים, עולם בו גיבורי על קיימים אך כבר הפכו למשהו כמעט שרירותי, בנאלי. העלילה עצמה מספרת על חבורת ילדים שתחת הנסיבות מוצאים ביער, אחרי סיום הלימודים, את הגופה של גיבורת העל פלוטונה. וזוהי רק יריית הפתיחה של הסדרה.
הסיפור עצמו מתחיל באמת רק בסוף הגיליון, ואת מרבית הזמן למייר מקדיש לדבר חשוב עוד יותר בעיניי, בניית הדמויות. ההתמקדות האמיתית של החוברת היא בהיכרות של הקורא עם הילדים המככבים בסיפור. למייר נותן לסדרה ולחבורת הילדים סגנון שמזכיר מאוד את הקלאסיקות הקולנועיות משנות ה-80, כמו “הגוניס”, “אי.טי.”, “אני והחבר’ה” ועוד. כמו בקלאסיקות ההן, יש לכל ילד אישיות ייחודית ובולטת משלו, ולמרות שכולם נראים תמימים על פני השטח, הם נראים מקללים ואפילו מעשנים, מה שמקנה להם הרבה יותר אישיות. מאז שנות ה-80 לא רואים דברים כאלה באותה מידה בתחומי המדיה השונים. בהוליווד רואים הרבה ניסיונות לצייר תמונה אידיאלית של הילדים והנוער, במקום ניסיון להציג תמונה אותנטית יותר שלהם, תמונה לא מושלמת אבל אחת שאנחנו מכירים טוב יותר ויכולים להתחבר אליה. וזו הדרך שהולכת בה Plutona.
למייר יודע גם איך להציג את הדמויות בצורה הנכונה. במקום להשתמש בפלאשבקים, או לספר את סיפור המקור של כל אחד באמצעות מונולוגים, האקספוזיציה היא עדינה ולא נדחפת לפני הקוראים. במקום זאת, מתקבלים רק מבטים חטופים מחיי הילדים, מבטים זריזים אך כאלה שמספיקים כדי לקבל תמונה כללית לגבי האישיות שלהם. את אחד הילדים רואים כשהוא גונב חפיסת סיגריות מאביו, שתיין אלים שישן על ספה מרופטת ומאחר לעבודה, וכך ניתן להבין שהוא הילד המגניב, המורד, ואולי אף המוזנח. ילד אחר פוגשים כשהוא מתעד פרטים על הימצאותם של גיבורי על ביומן שלו, וכך הוא בונה את עצמו בנישת הילד החנוני, סגור ובעל תחביבים גיקיים. דמות אחר דמות, למייר נותן טעימה קטנה ולוכד את התעניינותם של הקוראים.
הדרך בה מתייחסים לנושא גיבורי העל שבעולם היא אלגנטית למדי. מלבד פאנלים בודדים, כמעט ולא רואים אותם, ורק מבינים שהם קיימים בגלל רמזים קטנים והתייחסויות קטנות פה ושם. נראה כי מדובר בעולם בו גיבורי העל הפכו לנורמה ואינם מקבלים את סוג ההתייחסות מכולם כמו בעולמות אחרים בספרי קומיקס. הם הפכו לעניין שבשגרה, וכבר אינם נושא להתלהבות.
רבים לא יסכימו איתי, אבל אני שמח שלמייר בחר שלא לצייר את הסדרה בעצמו. אני לא מעריץ גדול של יכולות הציור שלו, והסגנון של הציירת בפועל של הסדרה, אמי לנוקס, מתאים מאוד ונותן לגיליון וייב אפל עם מגע של רטרו.
בחוברת אחת למייר מציג דמויות טובות ועלילה מעניינת, והכול עטוף באווירה סגרירית אך מקבלת פנים; לנוקס מוסיפה אמנות מצוינת. אותי הם קנו. עשו לעצמכם טובה וקנו את החוברת הראשונה של Plutona.
ציון: 4
