מה אם אל באנדי\ריי בארון\מייקל סקוט היה סוכן היידרה? עם מי אנט-מן מבלה את ימיו האחרונים? כל זאת ועוד, בפרק הבא של “כל ילדיי”.
Hank Johnson, Agent of Hydra #1
כתיבה: דייוויד מנדל \ ציור: מייקל וולש \ הוצאת מארוול
עם יבול דל יחסית של גיליונות ראשונים\ספיישלים\וואן-שוטים השבוע (עונת המלפפונים משפיעה גם על תעשיית הקומיקס?) דווקא ממארוול מגיעים שני גיליונות חדשים ומרעננים, באמצע המגה-סופר-אולטרה-אירוע Secret Wars, ושניהם אף נגזרים ממנו. מאחר ואני מתרחק מהסדרה המרכזית כמו מאש כימית ומוצא בעיקר עניין בתוצרים החריגים של האירוע (ראו הביקורת של E is for Extinction לפני מספר שבועות), שתי החוברות הן בדיוק מה שאני מחפש.
דמיינו את עולם הביון\טרור של מארוול, המאבק התמידי בין שילד לבין היידרה, מיתרגם לאווירה פרברית בכיכובו של סוכן היידרה לא יוצלח שמנסה לאזן בין עבודה לא מספקת, ובין משפחה כל-אמריקנית טיפוסית שמחזיקה את רגליו בעודו מנסה להתקדם בחיים. אם זה נשמע כמו בסיס לפרק פיילוט של סיטקום טלוויזיוני, זו בדיוק התחושה שמועברת מהגיליון החד-פעמי הזה.
מנדל מייבא הרבה טרופים מזוהים מסדרות קומיות, והמיקום של מקום עבודה\חיי משפחה פרבריים מופרע רק ע”י קיומם של היידרה, שילד והאוונג’רס, על חבריה המפורסמים והמפורסמים פחות. כשקליי קוורטרמיין לא צד את האנק או ניק פיורי הורג את שותפו למשמרת, הילדים של האנק וקליי משחקים זה נגד זה בייסבול בליגה לקטנטנים, והבוסית מטרידה אותו מינית (הכניסו בדיחה על חיי נישואין לא מספקים לראש ענק מרחף עם גפיים קצרים).
מייקל וולש עשה עבודת קודש על Secret Avengers של אלש קוט (את הקשת הראשונה אהבתי מאוד, את השנייה הרבה פחות), וגם לוואן-שוט הזה הוא מביא את ציוריו הנהדרים, סגנון שנע בין חיספוס נוארי לבין קרטוניות גבולית. כשהעמוד הפותח הוא מחווה לג’ים סטראנקו[1] אין אף סיבה להתלונן על הצד הציורי של הגיליון.
[1] בנוסף למחווה של אמנדה קונר לסטראנקו, העטיפה שמשחזרת את אחת מתמונות השער האייקוניות ביותר בקומיקס, מהריצה הקצרה אך אגדית שלו על הסדרה של ניק פיורי בסיקסטיז.
אם יום אחד מארוול תחליט לחזור להאנק ג’ונסון והעולם הדפוק שלו, זו סדרה שבהחלט תוכל להשתלב בנישה של Howard the Duck, Spider-Woman ודומיהם. בינתיים, אני מוכן להסתפק בחוברת הבודדת הזו.
ציון: 3.5
Ant-Man: Last Days #1
כתיבה: ניק ספנסר \ ציור: ראמון רוזאנאס \ הוצאת מארוול
“רגע!”, נשמעה זעקת שבר היכן שהוא בישראל, “עוד פעם אנט-מן?!” כן, שוב ושוב, ושוב, ושוב – אנט-מן. מה לעשות, ולאחרונה יצאו סרט, ושנתון ועכשיו גם הספיישל הזה, ואנחנו… סליחה, אני אוהב את אנט-מן. בייחוד בגלגול הנוכחי.
אז… הסדרה הרצה של סקוט לאנג, שהחלה עם זריחתה של השנה החדשה, סגרה קשת סיפור. ואז קרה הנורא מכל, ו-Secret Wars השתלט על כל חלקה טובה. הסדרה יצאה לפגרה, ולמעשה הסתיימה וחוזרת עם גיליון ראשון חדש באוקטובר, או מתי שלא תסתיים כל הפארסה ההיא של ג’ונתן היקמן (סליחה בפני מעריצי היקמן ואסאד ריביק). כדי שלא נרגיש בודדים ונשכח שלא מזמן היה לו סרט סולו, לאנג מקבל סיפור אחד אחרון רגע לפני סוף העולם כפי שהוא מכיר אותו.
סקוט נשלח למשימה להשבת פריט – סליחה, לגנוב פריט; למרות שנשבע לא לחזור לימי הפשע, אבל הלקוחה הייתה מאוד משכנעת והיא גם המשקיעה העיקרית והיחידה בחברת האבטחה הכושלת שלו. על כל פנים, סקוט מסתבך עם ארכי-פושע, אחיו התאום האבוד של ג’אבה דה האט, ומבלי לדעת מסייע לקבוצת קשישים לשחזר את ימי התהילה שלהם כעוטי מסכות, כנראה בפעם האחרונה.
על ספנסר ורוזאנאס אין מה להכביר מילים, מאחר ועשיתי זאת בעבר וממש לאחרונה. בוואן-השוט הנ”ל הם מצליחים מחד להציג סיפור חביב ומקסים על טעימה מהעבר הרחוק, עם לא מעט הופעות אורח של דמויות שמרבית הקוראים בטח לא מכירים.
מנגד, הם לא זונחים את קו העלילה של לאנג שפיתחו בסדרה הרצה, על יחסיו הבעייתיים עם בתו וגרושתו, הקשיים הכספיים שלו ולבסוף אף הכנה לקראת הסדרה החדשה, כל זאת כשמול עיניו של סקוט העולם עומד להיחרב. או פשוט לקחת הפוגה בזמן שהיקמן מסיים את סיבוב הופעות הפרידה שלו מיקום מארוול. נתראה בצד השני?
ציון: 4
